הגיע הזמן למהפכה ניהולית במגזר הציבורי

טבלת השכר משקפת את עוצמת נציגי הסקטורים השונים: מי שהיה חזק ואלים ברגע הנכון - קיבל

שימו לב לטבלת מקבלי השכר הגבוה במגזר הציבורי - כמעט כולם רופאים. ללא ספק, מקצוע חשוב. אבל רגע אחד, הלא מדובר במגזר שבחודשים האחרונים נמצא בעין הסערה בעקבות שביתת הרופאים המתמחים. אז מה קורה כאן? גם משתכרים הכי הרבה וגם מתפטרים ושובתים? התשובה טמונה בהבדלים התהומיים בשכר ובתנאים בין הרופאים הוותיקים לרופאים המתמחים הצעירים, והיא כמובן מעוררת שאלות לגבי מבנה השכר בתחום הרפואה.

שכר עבודה בכלל, ושכר במגזר הציבורי בפרט, רחוק מלהיות מדע מדויק. לכן, ההתנפלות האוטומטית על כלל מקבלי השכר הגבוה במגזר העסקי אינה מן העניין. המגזר הציבורי משופע בעובדים מקצועיים, מסורים, מוכשרים ובעלי תרומה אדירה למשק ולשירות הציבורי. רבים מהם היו יכולים להשתכר הרבה יותר במקומות אחרים. משהו בשיטה ובניהול המגזר הציבורי גורם להם להסתדר עם קצת פחות, כי במגזר הציבורי יש תועלות רבות אחרות. מנגד יש לא מעט עובדים שגם אצלם קשה למצוא קשר בין תרומה לתמורה - ושם הבעיה היא תגמול יתר.

המספרים שמופיעים בדו"ח השכר שפורסם אתמול לא מספרים את סיפורו האמיתי של המגזר הזה. אין במספרים דבר שיעיד על מדדי ביצוע, על תפוקות, על נתוני השוואה למגזר הפרטי ועל האופן שבו נקבע השכר. השכר במגזר הציבורי משקף בעיקר את עוצמת כיפופי הידיים של סקטורים שונים ונציגיהם, ואת שעות הכושר שזומנו להם במהלך השנים. מי שהיה חזק ואלים ברגע הנכון - קיבל; מי שלא ידע לדרוש - נשאר מאחור. כך נולדו טבלאות השכר והעיוותים שאנחנו רואים בדו"ח השכר החדש.

אבל עיוותים סופם להתפוצץ ברעש גדול. אפשר לראות זאת כעת בשביתת המתמחים, שאינם מוכנים להמשיך להיות הפועלים השחורים של מערכת הבריאות ודורשים תמורה גבוהה יותר. הדיון עם המתמחים מתמקד בתמורה שיקבלו - וגם זה עיוות, כי אחת הטענות העיקריות שלהם היא שהתורנויות הארוכות שהם עושים (26 שעות ויותר) כמה פעמים בחודש מסוכנות לחולים. הכפלה ואפילו שילוש של שכר המתמחים לא תצמצמם את רמת העייפות של המתמחים.

בקרוב צפויה עוד התפוצצות של עיוות שכר: השכר הזעום והתנאים הירודים של עובדי הקבלן - נושא שיו"ר ההסתדרות, עופר עיני, מנסה לקדם בימים אלה. אין ספק שתנאי עובדי קבלן, עובדי כוח אדם ועובדים זרים, הנמצאים בתחתית שוק העבודה, דורשים טיפול יסודי. אין ספק שמדינה, שצעקה במהלך הקיץ כי היא דורשת "צדק חברתי", חייבת לקדם את הטיפול באוכלוסיות האלה אם היא שואפת לצמצם פערים ולתקן עוולות.

הדרך לעשות זאת היא לא לפזר צ'קים ולהגדיל גירעונות, אלא לנהל בצורה יעילה יותר את כוח האדם במגזר הציבורי וגם במגזר העסקי, וליצור מנגנוני העסקה אנושיים ונכונים יותר. האם זה ניתן לביצוע במקום שבו יש קבוצות לחץ שמחזיקות בשאלטר ויודעות לדאוג רק לעצמן? האם זה אפשרי במקום שבו ועדים חזקים ואימתניים לא מוכנים לשמוע את המושג "גמישות ניהולית"? האם המגזר הציבורי בשל למהפכה ניהולית?

דו"ח ועדת טרכטנברג נגע בסוגיה הזו וקבע כי "על הממשלה לפעול לטיפול מערכתי בכשלי היסודי בשירות המדינה ובסקטור הציבורי, לחיזוק יכולות התכנון והמדיניות, להגברת יכולות הביצוע והגמישות הניהולית של הממשלה, ולטיפוח של האתוס הציבורי ומערכת הערכים שעליה נשענים משרתי הציבור". נראה כי קשה להגדיר טוב יותר את האתגרים העומדים בפני הסקטור הציבורי. האם עופר עיני מבין זאת? האם הממשלה מוכנה ללכת למהלך כזה? האם עובדי הסקטור הציבורי מבינים כמה טוב יכול לצאת ממהלך כזה? האם תומכי ה"ניו דיל" שעליו מדברים לא מעט מאז מחאת הקיץ מבינים שטיפול בעוולות, שיצרו כאן מעמדות חלשים ומנוצלים, מחייב הסתכלות כללית על כלל המגזר הציבורי וטיפול בכשלי היסוד שלו?

הבנה ומוכנות כזו הן תנאי בסיסי לקידום ולטיפוח המגזר הציבורי. בלעדיהן, נמשיך לראות שביתות קשות, סחטנות של קבוצות כוח וטיפוח של מעמדות מנוצלים ומובסים, ושל ציבור זועם שלא יוכלו לחיות בשלום עם טבלאות השכר. לא של המגזר הציבורי - ובטח לא של המגזר העסקי.