די לשקר ולהפחיד, תתחילו להתחרט ולתקן

שיטה נשברה - ואף אחד לא יודע מה יבוא במקומה

המשבר הכלכלי שמטלטל כעת לא רק את שוקי הפיננסים ושוקי העבודה כי אם את המסד האידיאולוגי שעליו נשענת השיטה הפוליטית-כלכלית-חברתית בעולם כולו, מביא עמו ימים של פחד, של תקווה, של השראה ושל ייאוש גם יחד. באוויר עומדים איומים ברורים וידועים: נסיגה בצמיחה הכלכלית ושקיעה למיתון שעלול להביא לשפל כלכלי; אי-ודאות ופחד שפוגעים בשוקי ההון ובתיקי ההשקעות לא רק של מיליארדרים, אלא בעיקר של חוסכים קטנים לעתיד ולפנסיה; ובאופק איום קיצוני אף יותר - שהקשיים הכלכליים ישברו את המרקם החברתי, יפגעו באמון האזרחים ויובילו לאלימות קשה.

לצד אלה, עולים כעת עוד איומים רבים, חלקם ותיקים שמרימים את ראשם בתקופות קשות, חלקם חדשים ולא בהכרח מוכרים, כמו התנודתיות המטורפת בשווקים, שנובעת בחלקה מסיבות טכניות כגון שימוש במודלים ממוחשבים, ובחלקה מכך שהשווקים מבינים שהמשבר הזה הוא באמת איום ונורא. יש איומים רבים שרוחשים מתחת לפני השטח ואינם מיוחסים למשבר הכלכלי, או שאינם זוכים להתייחסות. רצינו להצביע על כמה מהם, שמהווים חלק בלתי נפרד מהבעיה, ולפיכך צריכים להיכלל בכל דיון על פתרון.

1. השיטה נשברה - אף אחד לא יודע מה יבוא במקומה

כאשר נגיד הבנק הפדרלי של ארה"ב אומר שהוא מבין מדוע המפגינים בוול סטריט יוצאים לרחובות, כאשר נגיד הבנק המרכזי של בריטניה מודה שהצעדים שהוא נוקט ידרדרו לעוני פנסיונרים רבים, אבל טוען שזה המחיר שיש לשלם כדי להציל את הכלכלה, וכאשר חתן פרס נובל לכלכלה מסכים עם המפגינים שוול סטריט היא כוח משחית - האסימון יורד: אולי הקפיטליזם כתנועה אידיאולוגית לא מת, אבל השיטה הפוליטית-כלכלית הנהוגה כיום מגלה סימנים של פשיטת רגל גם בנקודות בודדות בממסד המבוצר (אם כי לא בחלק הפרטי שלו, ראו בהמשך).

מיליוני מפגינים בעשרות מדינות בעולם הראו כי הם דורשים עולם אחר, עולם שבו אין למעטים כוח להשפיע על גורלם של רבים; שבו הבנקאים מקבלים שכר בעבור התפקיד המקורי של בנקאים, ולא פועלים כבנקסטרים שגוזרים לעצמם שכר מירבי בלי קשר למה שעשו; שבו פקידי ציבור ומדינאים אינם מושתלים של אינטרסים עסקיים.

השיטה נשברה, ורבים מזדרזים להסביר מה היה דפוק בה. זה מאוד חשוב, אבל בשלב זה אין לאף אחד מושג מגובש ורחב מה יחליף אותה. בצ'ילה מנהיגי המחאה מונעים מאידיאולוגיה קומוניסטית, בוול סטריט הורכב קהל המחאה תחילה מהמשתתפים הרגילים של מחאה נגד גלובליזציה - רדיקלים ואנרכיסטים, שבסוף השבוע האחרון צחקו עליהם שהם משתמשים באייפונים תאגידיים, לובשים ג'ינסים תאגידיים, אבל יוצאים נגד התאגידים (והם לא. תאגידים שעושים את עבודתם באופן יעיל והגון יהיו בעלי תפקיד חשוב גם בשיטה חדשה לגמרי). ובישראל ניסו רבים, ללא הצלחה, לצייר את המחאה כמובלת על ידי שמאלנים סרבני שירות צבאי.

תרופת נגד: הגוונים האידיאולוגיים השונים לא צריכים לגרום לנו לקחת צד - בעד או נגד השיטה או המחאה שיצאה נגדה. דווקא מהלכים כמו ועדת טרכטנברג, שהם הדרגתיים, צנועים אפילו, אך ריאליים, יכולים לעשות את העבודה, מתייחסים לסוגיות רבות וגם מסמנים את השלב הבא אחריהם. העיקר הוא לא ליפול במלכודת הפתרון האולטימטיבי: אין אחד כזה, והשיח האדיר והפלורליסטי שנולד במחאה צריך להמשיך ולהתקיים ולבנות מצע לשיטה חדשה.

2. הקצנה אידיאולוגית חריפה

הכת הישראלית המכונה "טליבאן" נראית תלושה לחלוטין מהמשבר הכלכלי. ואולם, היא מהווה המחשה לאחד האיומים המסוכנים ביותר - הקצנה אידיאולוגית. לכאורה אין שום אידיאולוגיה כלכלית המניעה תנועות דתיות-משיחיות, או קיצוניים פוליטיים וטרוריסטים. בפועל, מה שיוצר את המצע הפורה לעלייתן הוא מצוקות, רבות מהן כלכליות. מחבלים מתאבדים - מקשמיר ועד עזה - יצאו לדרך עם הבטחה לתגמול כלכלי למשפחותיהם. הטליבאן האמיתי באפגניסטן משתמש ברשתות תקשורת ובמימון בתי ספר כדרך לגייס אנשים לשורותיו.

משבר מנהיגות כמו זה שפוקד את העולם ואת ישראל מוליד גם תופעות כמו הפוגרומים הממותגים באופן מבריק כ"תג מחיר" ומבוצעים על ידי קבוצות הפועלות מחוץ לחוק. כשלעצמה, החזקה באידיאולוגיה איננה איום - לכל אדם זכות לדעה - אך כאשר קבוצות קיצוניות מאמינות שמותר להן לקחת את החוק לידיים, או כאשר אידיאולוגיה מהווה צידוק לחתירה תחת הדמוקרטיה ולהקצאה לא הוגנת של משאבים, זהו איום על החופש, השוויון והצדק, שרוב הציבור רוצה בהם.

תרופת נגד: בתקופה קשה כזאת נפתח פתח להסלמה בפלגים הקיצוניים, שלעתים מצליחים להכתיב את סדר היום. אם יש דבר שהמחאה בישראל לימדה אותנו, הוא שלמתינות ולרוב ה"נורמלי" יש כוח אדיר לדרוש ולהשפיע. אם יש בסוריה אנשים שמוכנים להיהרג ולאבד הכל כדי להשיג חופש, אז גם המעמד הבינוני בארצות שבעות ושלוות יותר יוכל להגן על חירותו שלו לפעול לעתיד טוב יותר, לביטוי ולמחשבה. ולכן אסור לוותר על המחאה.

3. היעדר מוחלט של חרטה - וסימון מטרות

וורן באפט אולי אינו הצדיק הגדול בדורו, אך הוא היחיד מקרב האליטות הפיננסיות והכלכליות, אלה שמחזיקות בידיהן את מרבית המשאבים, שטרח למתוח ביקורת על הסדר הקיים - ביקורת שהפנתה את חציה גם אליו עצמו. בכך הפך לצדיק היחידי באלפיון העליון. חשבו על כל מנכ"לי הבנקים שכמעט קרסו במשבר, על מנהלי ההשקעות הבכירים שמכרו זבל למשקיעים וגנבו מכיסם. חשבו על המנהלים הבכירים שטסו במטוסי סילון וריפדו את משרדיהם בשטיחי ארמונות, ועל כל מנהלי הכספים שזייפו ספרי חשבונות ועל המיליארדרים שסידרו לעצמם מקלטי מס. האם היה ולו אדם אחד שהתנצל, שהכה על חטא, שהוקיע את השיטה שכשלה בצורה גסה כל כך? לא. הם השאירו את זה לאקדמאים, למבקרים החברתיים, למשקיפים ולאזרחים - רובם ככולם אנשים שנמצאים מאיונים ועשירונים רבים מתחתיהם.

בארה"ב התופעה הזאת בולטת באופן זועק. ותופעת לוואי מדאיגה מאוד שלה היא סימון מטרות. פתאום נהפך באפט לשק חבטות של השמרנים בארה"ב. בישראל מוקיעים את דפני ליף על כך ששוחררה משירות צבאי מסיבות רפואיות. ההגנה הטובה ביותר היא תמיד התקפה: ככל שהיא לא-נוגעת יותר לעניין, כך היא מהווה הגנה טובה יותר.

תרופת נגד: שלב אחיזת העיניים כבר הסתיים, או לפחות בחלקו הגדול. הציבור הפסיק להסכים לאכול את הקש והגבבה של הממסד, והוא צריך להתגבר על זעקת המסיתים ופצצות העשן המסריחות שנועדו להסיח את דעתו. האינטרנט כבר נטל הרבה מעוקצו של הממסד התקשורתי הנתמך על ידי בעלי עניין. הרשת מאפשרת לדבר על הכל, ולברור בין הרעש לבין הנושאים החשובים באמת.

ובאשר ל"בנקאים" - המטאפורה לאותם אנשים בממסד העסקי שנהנו מדובשו אך לא מעוקצו, לא נשאו באחריות ולא הביעו חרטה על שגיאותיהם, שאנחנו האזרחים שילמנו עליהן: עליהם להתחיל להבין, שגם אם יש להם הרבה מה להפסיד מהצטרפות לתנועה המבקשת לשנות את השיטה, יהיה להם הרבה יותר מה להפסיד אם לא ישתתפו בה מרצונם. הם צריכים לנסות ולהתנתק מהפרדיגמה הקיימת ולהפנות את כישרונם ומרצם למשהו שיאפשר לילדיהם לחיות בעולם טוב יותר.