ניצחון נוסף למחאה החברתית

הדרך בין האישור של דו"ח טרכטנברג אתמול בממשלה ליישומו היא ארוכה ומייגעת. אבל אף שדפני ליף וחבריה מאוכזבים וחלקם אף יוצאים נגד הדו"ח, הם, ובעיקר מאות אלפי הישראלים שהם הוציאו לרחובות בחודש שעבר, יכולים לרשום לעצמם וי קטן - ניצחון נוסף של תנועת המחאה, של ההתעוררות הציבורית של קיץ 2011.

דו"ח טרכטנברג מצטרף לשורת ניצחונות גדולים של המחאה הציבורית: הגשת מסקנותיה של ועדת הריכוזיות שחבריה היו זקוקים לדחיפה כדי לרוץ קדימה עם הגשת המסקנות, החרם על תנובה, החלפת הניהול בחברה שיובילו לשינוי הגישה בסקטור העסקי למיליוני צרכנים והכוח והנחישות שקיבלו כמה מהרגולטורים בחודש האחרון כתוצאה מהאווירה החדשה שנושבת ברחוב.

בהסתכלות שטחית, דו"ח טרכטנברג נראה כמו אוסף צעדים ורעיונות של אגף התקציבים מ-20 השנים האחרונות: התייעלות, תחרות ומיקור חוץ. אבל מי שבוחן לעומק את הדברים, מגלה שהדו"ח הזה משקף שינוי משמעותי בשפה הכלכלית של הממשלה ומקבלי ההחלטות בישראל. זהו דו"ח שמסמל שינוי כיוון ראשון בתפישה ובמדיניות הכלכלית.

דו"ח טרכטנברג מודה שמדיניות הממשלה ומשרד האוצר ורבים מהרגולטורים במשק בעשר או ב-20 השנים האחרונות נכשלה: הוא קובע לראשונה שרבים ממהלכי ההפרטה נכשלו; שחלק גדול מהמשק הישראלי אינו תחרותי ומורכב ממונופולים וקרטלים; ושההתעשרות של שכבה דקה של אנשים בעשור האחרון לא משקפת את כלכלת השוק החופשי - אלא ניצול של כוח, מונופולים וההשתלטות של גורמים חזקים על הרגולציה בישראל.

אלה דברים שסיכוי קלוש שהיו נאמרים על ידי ועדה ממשלתית, כל שכן ועדה שבה ישבו נציגים של מרבית הרגולטורים בישראל, כולל רשות ההגבלים העסקיים, משרד האוצר ובנק ישראל לפני עידן המחאה.

הדו"ח הזה מכניס לתוך השפה של המדיניות המקרו-כלכלית בישראל את ערכי הסולידריות החברתית, הצדק והאי שוויון כערכי יסוד חשובים לא פחות מצמיחה, אינפלציה או אבטלה. זהו דו"ח שלראשונה מציג את המדיניות הכלכלית של העשור האחרון בצורה לא מחמיאה ולעתים ביקורתית מאוד.

דו"ח טרכטנברג מסביר בשפה נקייה, אבל חדה מאוד, שהמדיניות הכלכלית של ישראל במשך שנים הגנה על אינטרסים של השחקנים החזקים במשק: סקטורים, ועדים, טייקונים - והשאירה בחוץ מיליוני ישראלים לא מחוברים.

ההתנגדות של ראשי המחאה לדו"ח טרכטנברג לא מפתיעה: איש הרי לא יעלה על דעתו שדו"ח שהוכן בתוך שבעה שבועות יפתור את בעיות החברה והכלכלה שנוצרו במשך שנים ארוכות. ברור שהדו"ח מטפל רק בחלק קטן מהעיוותים, הבעיות ואי הצדק במשק הישראלי. אבל הדו"ח הזה נותן, לראשונה מזה זמן רב, כיוון חדש - יצירתי יותר, אמיץ יותר, אותנטי יותר - שבו המדיניות הכלכלית בישראל צריכה לנוע בעשור הקרוב.

הציבור הישראלי המזדהה עם המחאה צריך לעקוב בשבועות הקרובים היטב אחר האינטרסים האמיתיים של מתנגדי הדו"ח. מדוע עופר עיני מתנגד? בגלל השכבות החלשות ועובדי הקבלן או בגלל הכוונה להוריד את מחירי המונופולים? מדוע שרגא ברוש מתנגד? בגלל דאגה לציבור או לקומץ תעשיינים שנהנים מהגנה מיבוא? מדוע ש"ס מתנגדת? בגלל הדאגה לעניים או בגלל ההצהרה על הצורך להכניס לימודי ליבה למערכת החינוך שלה?

זאת המשמעות של המחאה החברתית: מרגע זה והלאה הציבור יהיה מתוחכם יותר ויעקוב מקרוב אחר האינטרסים שמניעים את אנשי הציבור שלכאורה מייצגים אותו. תפקיד הציבור הוא להוקיע את האינטרסים של הציניקנים שדואגים לאינטרס הפרטי של עצמם או של קבוצה קטנה, על חשבון ציבור רחב. זאת הרי הקריאה שעלתה מהרחוב: סולידריות וצדק חברתי - וזה אומר, בין השאר, שהמבוססים והמסודרים צריכים לוותר בשביל כלל הציבור.

הדו"ח הזה אינו סיבה למאות אלפי הישראלים, שמזדהים ומתחברים עם המחאה, לקפל את האוהלים שהקימו בלבבותיהם בשבועות האחרונים. הם צריכים להכריז על ניצחון, לשאוב ממנו עידוד ולהתכונן לגלי המחאות הבאים. כי דו"ח טרכטנברג הוכיח שהממשלה חייבת מעורבות של מאות אלפי ישראלים וגם לפחד ממיליוני ישראלים - כדי להתחיל לזוז מהסטטוס קוו שבו התקציב והמדיניות הכלכלית משרתים את המסודרים, המחוברים והחזקים.