פוסלים את טרכטנברג - ומפספסים את המהות

טרכטנברג מול ספיבק, קפיטליזם מול סוציאליזם, רעים מול טובים, כוחות האור מול כוחות האופל - האם אלה הישראלים החדשים עליהם הכריז בגאון יו"ר התאחדות הסטודנטים איציק שמולי? האם אלה שפוסלים דברי אחרים בהינף יד)בתנועות איקס עם הידיים) הם הישראלים החדשים? האם רבים מאיתנו שפסלו את המלצות טרכטנברג בלי שקראו אותם כלל הם הישראלים החדשים? האם אלה לא הישראלים הישנים שרוצים את הכול כאן ועכשיו? שלא מוכנים להירגע עד שלא יקבלו את הסוכרייה שכה חפצו בה?

אילו דברים אלה לא היו עצובים הם בהחלט היו מצחיקים. הרי שנים שהזנחנו כולנו את החברה בישראל, לא רק נבחרינו, עשרות שנים של הזנחה וכעת חלקנו דורשים איזשהו פתרון קסם. הוויכוח המגוחך בין המלצות טרכטנברג לאלה של ספיבק הוא ויכוח עקר ומנותק לחלוטין מהמציאות הישראלית, ויכוח שמבטא יותר מכל את המשפט "רותמים את העגלה לפני הסוסים" וכעת אסביר את הדברים.

עמדתי היא שיש לאמץ את המלצות ועדת טרכטנברג שמציעות הרבה דברים טובים שעתידים להיטיב עם החברה בישראל. אמנם, אין הן פותרות את כל הבעיות, אך זה בדיוק העניין - אין פתרון קסם להזנחה של שנים ויש מגבלות שצריך להתחשב בהם, בעיקר כאשר שינויים כלכליים קיצוניים ומהירים טומנים בחובם סכנה לקריסה כלכלית. יש להתחיל איתם ולהמשיך להוביל שינוי באמצעות רפורמות.

מלבד אימוץ ההמלצות יש למקד את הלחץ הציבורי במטרה להוביל שינוי בשני כשלים מהותיים - במבנה הכלכלה ובמבנה הפוליטיקה בישראל, שני אלה מהווים כחסמים שלא מאפשרים כלל מימוש מדיניות ומונעים עיסוק בסוגיות הליבה של החברה- יחסי דת ומדינה, חוקה ועוד. שני אלה הובילו במישרין למצב אליו הגיעה החברה בישראל בגינו יצאנו למחאה החברתית: נבחרי ציבור שלא משרתים את הציבור, אזרחים עובדים ומשכילים המתקשים לחיות בכבוד, תנאי העסקה מבזים, חשש מפני העתיד הכלכלי. על כן יש הכרח להסיר חסמים אלה שיאפשרו שינויים רחבים יותר.

הראשון, עוסק בכשל חמור במבנה הכלכלה בישראל שעיקרו הריכוזיות האדירה במשק הישראלי שבאה לידי ביטוי במונופולים, קרטלים, פירמידות, החזקות צולבות. אלה הובילו במישרין ליוקר המחייה בישראל, וליצירת שוק עבודה לא תחרותי ופוגעני, אך חמור לא פחות הובילו לכך שהתבססה לה אוליגרכיה (מיעוט כלכלי ששולט דה פקטו במדינה) שמתערבת לחלוטין בהליך קבלת ההחלטות בישראל. יש להחליש את כוחם באמצעות הגברת הרגולציה להתמודדות עם הקרטלים, ופירוק המונופולים, ההחזקות הצולבות והפירמידות. וכן לפעול ברמה הטקטית באמצעות חרמות כנגד המונופולים והקרטלים - תנובה, שטראוס, אסם, קוקה קולה, שופרסל וחזירים נוספים. כך נוביל הורדת מחירים במשק וכך ניצור שוק עבודה תחרותי והגון.

השני, עוסק בכשל חמור בשיטת הממשל והבחירות המאופיינת מזה שנים רבות בחוסר יכולת משילות, ובהעדר אחריות של הנבחר כלפי הבוחר. הרי שנים רבות שכולנו אומרים "כולם אותו דבר", נכון כולם אותו דבר כי הם פשוט לא יכולים לממש מדיניות. לאחר "המהפך" הפוליטי של 1977 נעשו המפלגות הדתיות ל"לשון המאזניים" בהקמתה של כל ממשלה, עובדה זו מעניקה בידיהם כוח רב יותר מאשר אותם המנדטים בהם זכו בבחירות.

מדינת ישראל סובלת מעודף חקיקה, ומחוסר ביצוע - הרשות המבצעת איננה מתפקדת מזה שנים רבות. מלבד כשל זה עומדת שיטת הפריימריז הנוכחית היוצרת מצב לפיו לנבחר הציבור אין כל אחריות כלפי הבוחר אלא כלפי חבר מרכז המפלגה, קבלן הקולות, ובעל ההון שמקדם אותו. יש להגביר את יכולת המשילות ואת אחריות הנבחר כלפי הבוחר לדוגמא: באמצעות העלאת אחוז החסימה, שילוב בחירות אזוריות ישירות, ושאר שינויים נוספים עליהם מצביעים הפורום "ישראלים להצלת הדמוקרטיה" וכן "המכון הישראלי לדמוקרטיה" בהצעתו האחרונה לממשלת ישראל.

טיפול בשני כשלים מהותיים אלה כמקשה אחת יסללו את הדרך לכל שינוי עתידי, ללא טיפול בהם מרבית הדברים ובוודאי שהדברים המרכזיים חסרי כל משמעות, לא נוכל להגשים אותם ללא טיפול בכשלים אלה. בזמן שנמשיך בוויכוח העקר בין טרכטנברג לספיבק ימשיכו לגנוב לנו את המדינה, לא הכול שחור לבן, הרוב אפור.

את שהתחולל בקיץ האחרון יש הכרח לתרגם לכינונה של חברה אזרחית, משמע פעילות חוץ פרלמנטרית שאינה תלויה בממסד ושיעודה לבקר ולפקח על הממסד. חברה אזרחית הינה תנאי למשטר דמוקרטי ליברלי. העובדה כי בישראל אין חברה אזרחית איתנה (העמותות ברובן מתוקצבות על ידי המדינה) מסכנת את הדמוקרטיה בישראל והיא שאחראית למצבה של החברה לא פחות ממדיניות זו או אחרת. אילו היינו מעורבים בנעשה בכנסת ישראל, וברשות המקומית בה אנו גרים, נבחרי הציבור לא היו מזלזלים בנו כל כך, ומוסדות המדינה היו פועלים למען האזרח כפי ייעודם.

לכל הדעות דבר מדהים קרה לנו בקיץ 2011, כאזרחים בודדים הבנו שאיננו לבד עוד, שכמונו יש רבים, אך הכרה מכרעת זו תורגמה למעשה אזרחי ממשי - קמנו ואמרנו "עד כאן. לכולנו מגיע יותר הרבה יותר, ויחד נשיג זאת". זו מהפכה היסטורית. אך כעת יש הכרח לתרגם הישג זה לידי הישגים מדידים, הישגים פרקטיים, באמצעות רפורמות שיסללו את הדרך לכינונה של חברת המופת לה כולנו שואפים.

טל קניאס הוא בוגר תואר ראשון בפוליטיקה וממשל ולימודי מדינת ישראל