האמריקאים סוף סוף כועסים על האנשים הנכונים

משהו קורה כאן. עדיין לא ברור מה זה, אך יתכן שאנחנו רואים, סוף כל סוף, התעוררות של תנועה עממית, שבניגוד למסיבת התה, כועסת על האנשים הנכונים.

כשהפגנות Occupy Wall Street החלו לפני שלושה שבועות, רוב גופי התקשורת לעגו להם, אם בכלל טרחו לסקר את האירועים. הרדיו הציבורי (NPR), למשל, עדיין לא סיקר את ההפגנות גם תשעה ימים לאחר שהחלו.

העובדה שההפגנות לא רק נמשכו אלא גם התרחבו ונהפכו לגדולות מכדי שניתן יהיה להתעלם מהן היא עדות ללהט של המעורבים בעניין. עם תמיכתם של איגודי עובדים ומספר הולך וגדל של דמוקרטים, Occupy Wall Street מתחילה להיראות כמו אירוע חשוב שאולי בסופו של דבר יהיה גם נקודת מפנה.

מה אנחנו יכולים לומר על המפגינים? בתור התחלה, האשמותיהם כי וול סטריט היא כוח הרסני, מבחינה כלכלית ופוליטית, הן צודקות לחלוטין. הציניות העייפה וההנחה שלעולם לא יהיה צדק השתלטו על חלק גדול מהשיח הפוליטי שלנו – וכן, גם אני נכנעתי להן לא אחת. במהלך הזמן היה קל לנו לשכוח עד כמה הסיפור של צרותינו הכלכליות שערורייתי. למקרה ששכחתם, היה זה מחזה בשלוש מערכות.

במערכה הראשונה, הבנקאים ניצלו את הדה רגולציה כדי להתפרע (ולשלם לעצמם סכומי עתק), תוך כדי ניפוח בועות אדירות באמצעות הלוואות פזיזות. במערכה השניה, הבועות התפוצצו – אך הבנקאים חולצו מכספי משלמי המסים, כמעט ללא תנאים, גם כאשר העובדים מן השורה המשיכו לסבול מהשלכות חטאיהם של הבנקאים. ובמערכה השלישית, הבנקאים הביעו את תודתם על ידי בגידה באנשים שחילצו אותם, ונתנו את תמיכתם – ואת ההון שבו הם עדיין מחזיקים הודות לחילוצים – לפוליטיקאים שהבטיחו לא להעלות מסים ולנטרל את הרגולציה שהוקמה בעקבות לקחי המשבר.

על סמך הסיפור הזה, איך אפשר שלא להריע למפגינים על כך שהם סוף כל סוף נוקטים עמדה?

נכון שחלק מהמפגינים לבושים מוזר או צועקים סיסמאות מטופשות, דבר שהוא בלתי נמנע בהתחשב באווירה הפתוחה של האירועים. אז מה? המראה של פלוטוקרטים בחליפות נוצצות, אלה שחייבים את עושרם לערבויות ממשלתיות, אשר מתבכיינים שהנשיא אובמה אמר דברים רעים עליהם, פוגע בי הרבה יותר מאשר לראות קהל גדול של צעירים שמגנה את תרבות הצריכה.

אסור לשכוח גם שהניסיון כבר הבהיר לנו שאנשים בחליפות – לא רק שאינם מחזיקים במונופול על החוכמה, יש להם מעט מאוד חוכמה להציע. כשהמגישים ב-CNBC, למשל, לועגים למוחים בטענה שהם לא רציניים, כדאי לזכור כמה אנשים רציניים כבר הרגיעו שאין בועת נדל"ן, שאלן גרינספן הוא אורקל ושהגירעונות התקציביים יזניקו את הריביות.

ביקורת סבירה יותר נגד המפגינים טוענת כי אין להם דרישות ספציפיות למדיניות. אם המוחים יוכלו להסכים לפחות על כמה נקודות עיקריות שהם רוצים לשנות זה בוודאי יועיל להם מאוד. אך אל לנו להגזים גם בעניין הזה של הדרישות. הדברים שמפגיני Occupy Wall Street רוצים ברורים למדי, ומילוי הפרטים הקטנים הוא כבר תפקידם של האינטלקטואלים והפוליטיקאים.

ריץ' יסלסון, מארגן ותיק והיסטוריון של תנועות חברתיות, הציע שמחילת חובות לאמריקאים עובדים תהיה חלק מרכזי מדרישות המוחים. אני תומך בכך, משום שמחילה כזו, בנוסף לצדק הכלכלי שהיא משרתת, עשויה להועיל מאוד להתאוששות הכלכלה. הייתי מציע גם שהמוחים ידרשו השקעה בתשתיות – ולא הטבות מס נוספות – כדי לסייע ביצירת משרות. אף אחת מההצעות לא תיהפך לחוק באקלים הפוליטי הנוכחי, אך הרעיון הוא שהמפגינים ישנו את האקלים הפוליטי.

וישנן הזדמנויות פוליטיות אמיתיות כאן. כמובן שלא לרפובליקאים של ימינו, אשר באופן אינסטינקטיבי תומכים ב"פושעי ההון", כפי שכינה אותם תיאודור רוזוולט. כך, למשל, מיט רומני, אשר דרך אגב בוודאי משלם מס הכנסה בשיעור נמוך יותר מרוב האמריקאים בני המעמד הבינוני, מיהר לגנות את ההפגנות כ"מלחמת מעמדות".

ואולם הדמוקרטים מקבלים כעת הזדמנות נוספת. ממשל אובמה הראה הרבה רצון טוב פוטנציאלי בתחילת הדרך, כשאימץ מדיניות ידידותית לבנקאים אשר לא הצליחה להביא להתאוששות, גם כאשר הבנקאים הפסיקו לתמוך בנשיא. עכשיו, למפלגתו של אובמה יש הזדמנות למהפך. כל מה שהיא צריכה לעשות הוא לקחת את ההפגנות האלה ברצינות הראויה להן.

ואם ההפגנות ידחפו כמה פוליטיקאים לעשות את מה שהם היו אמורים לעשות מלכתחילה, Occupy Wall Street תיחשב להצלחה מסחררת.