החיים בלי בר רפאלי
רשמים מיום גלישה באינטרנט הכשר: כאילו מישהו מחק את הצבעים מהרשת
>> "אינטרנט זה בשביל פורנוגרפיה", קובעת אחת המוסכמות העתיקות ביותר הקשורות לאינטרנט. ופורנוגרפיה, כידוע, לא הולכת כל כך טוב עם דת. כל דת. אלא שרצה הגורל (או האל) והאינטרט חדר בצורה כה מהירה ועמוקה לחיי היומיום, עד כדי כך שגם השמרנים והקפדניים ביותר מבין שומרי המצוות לא יכולים להסתדר בלעדיו. אז מה עושים במצב כזה? כרגיל, מכשירים את השרץ: מסלקים את העירום, מסננים את התועבה, מטשטשים את הזימה, והרי לכם חבילה אחת זכה וטהורה - האינטרנט הכשר.
התחושה הראשונה שעולה מגלישה ב"אינטרנט הכשר" היא שמישהו נטל מהרשת את חדוות החיים שלה. מישהו העלים את הצבעים, את העושר, את הרעש, את המרחבים האינסופיים, את הבלגאן המאורגן. פעולת הניווט באינטרנט נקראת בעברית "גלישה", אבל ניווט באינטרנט כשר דומה יותר לרכיבה על אופניים בדרך חצץ זרועה בורות וסלעים. בכל בקשה אתה נתקל במכשול, בדף חסום, בתמונה חסרה ובמידע מוגבל.
תמונות הן האויב הגדול ביותר של כל מכשירי הניטור והסינון שפותחו כדי להגן על הגולשים מפני תכנים לא רצויים. לא מדובר רק בדתיים, אלא גם במשתמשים חילוניים הסולדים מהתכנים הבוטים שמזמנת הרשת כמעט על כל צעד ושעל. ההנחה היא שאם הצלחנו לסנן את התמונות, הרי שהצלחנו במשימה, והיה מחננו טהור. אלא שגם תוכנות מחשב מתקדמות ביותר מתקשות להתמודד הרמטית עם המשימה של סיווג תמונות על פי התוכן שלהן - והדרך הקלה ביותר לפרק את המוקש הזה היא פשוט לסלק אותו. ברגע שמעיפים את התמונות מדפי האינטרנט, כל שנותר הוא עולם מונוכרומטי של טקסט.
אבל כמה שלא ייבשו אותו, יחסמו אותו, יצמצמו אותו ויגבילו אותו - באינטרנט אי אפשר להשתעמם. אפילו לא באינטרנט כשר. גם בדרגות המחמירות יותר של הסינון, התוכן הזמין בלתי נדלה.
הדפים הראשיים של אתרים רבים לא זמינים באינטרנט הכשר, מאחר שקשה לצפות איזה אייטם יבחרו העורכים להעלות, אבל מאות אלפי כתבות ארכיון באתרי התוכן הגדולים זמינות לקריאה במרחק של קליק אחד ממנוע החיפוש: ויקיפדיה, לוחות יד שנייה, מאגרי מידע רפואיים ומדעיים, מידע פיננסי וכל תחום אחר שבעולם - ובלבד שלא תהיה בו קונוטציה שאינה מוסרית.
בלי וידאו - גם אם יש בו חתולים בלבד
לפחות שתי חברות מספקות שירותי כשרות לאינטרנט: נט-צח (הפועלת גם בקהילה היהודית בארה"ב), ורימון (המפעילה גם מותג גלאט-כשר בשם אתרוג). בהתאם לכללים הברורים של ספקיות האינטרנט הכשר - וידיאו לא תמצאו כמעט באף אחת מדרגות הכשרות. יוטיוב נותר מחוץ לגדר, אפילו אם תישבעו שהסרטון כולל חתלתול, כדור צמר וגברת קשישה ונחמדה. אבל אם תקלידו בגוגל הכשר רק את המלה "בר" - הערך השני שיתקבל בתוצאות החיפוש (אחרי אוניברסיטת בר אילן) יהיה בר רפאלי, כמובן. לחיצה על הקישור מובילה לערך של הסלבריטאית מס' 1 של ישראל בוויקיפדיה. אבל לא, תמונה שלה לא תמצאו שם.
אמנם, ברמות המחמירות ביותר של אבטחה הגישה לתכנים מוגבלת ביותר, ומדובר בסוג של אינטראנט (Intranet) - כלומר, מערכת סגורה של תכנים שנבחרו בקפידה והורדו לשרתים של ספקי האינטרנט הכשר (אנציקלופדיות, מאגרי תמונות שעברו צנזורה, גישה לאתרי הממשל, או כל תוכן שאושר והוגדר כתומך בפרנסת המשתמש). ככל שיורדים ברמת האבטחה, מדובר יותר בסינון תכנים לא רצויים. ובגישה הזאת, קל הרבה יותר להערים על מערכות הסינון.
אין טעם לחשוף דווקא כאן כיצד עובד המנגנון, אבל רק לידיעת הגולשים, גם בדרגות של אבטחה בינונית-גבוהה (ספקיות השירות המובילות מתהדרות בשבע ובתשע דרגות סינון שונות), אפשר ללמוד די הרבה על האנטומיה של כוכבניות פורנו ידועות. בעיניים של ליברל חילוני זו אחת התכונות היפות ביותר של הקידמה והטכנולוגיה: עד כמה שתגביל אותן, תמיד תימצא הדרך לעקוף את המגבלות - ולפעמים גם בדרכים הטריוויאליות ביותר.
עם הפיתויים שמציבה הטלוויזיה למדו החרדים להתמודד בדרך הפשוטה ביותר - היא פשוט לא נכנסת אליהם הביתה. אבל בניגוד לטלוויזיה, שמיועדת בעיקר לבידור, מחשב הכולל חיבור לרשת הוא כלי חשוב ביותר לפרנסה ולתקשורת. טכנולוגיה בכלל, ורשת האינטרנט בפרט, יכולות לשמש גשר רחב מאוד בשיתוף הציבור החרדי בחיי היומיום של מדינת ישראל של המאה ה-21, והאינטרנט הכשר מאפשר להם לעשות צעד נוסף כדי להשתלב במרחב האזרחי של המדינה. על הקמפיין החדש של בר רפאלי הם תמיד יוכלו לשמוע מהגבאי בבית הכנסת או מהבלנית במקווה.