לא מתחרט על דבר, שהם יתנצלו

>> חלפו מאז עשר שנים, עברו להם עשרה ימי כיפור לפחות, שהזמינו אותי לחזור בתשובה ולבקש יפה סליחה. לא ניצלתי את כל ההזדמנויות האלה, וכעת אני עומד, כנראה, להחמיץ עוד אחת. אבות אכלו בוסר, ואין זאת אשמתנו ששינינו קהו; שהם יבקשו סליחה מאתנו, לא אנחנו מהם.

מעקיבא אלדר למדתי על מכתב ששלח דוד בן-גוריון, בספטמבר 1963, לראש הממשלה דאז, לוי אשכול. וכך כתב בין השאר: "אני שיחררתי בחורי ישיבה משירות צבאי. אמנם עשיתי זאת כשמספרם היה קטן (400 בסך הכל, י.ש.), אבל הם הולכים ומתרבים... יש לבדוק את כל שאלת בחורי ישיבה אם הם צריכים להיות פטורים מחובת צבא...". מ-1963 ועד היום גדל מספרם אלף מונים. לא רק שפרו ורבו לאין שיעור, גם הגביהו את חומת ההפרדה שבינם לבין הציבור הכללי ומחקו את המכנה המשותף - מה להם ולנו, מה לנו ולהם.

כיאה לאיש גדול, גם שגיאותיו של בן-גוריון היו גדולות כמידותיו, והן בכייה לדורות. הנה שגיאה נוספת: להלכה הוא ביטל את הזרמים השונים בחינוך - נושא את שם הממלכתיות - אך לא באמת ביטל אותם למעשה. בצד החינוך-הממלכתי-כללי, הוא הותיר את החינוך-הממלכתי-דתי בחסות המפד"ל, ואת "החינוך העצמאי" תחת כנפי אגודת ישראל לגלגוליה. לימים נוסד זרם בדלני נוסף - רשת חינוך המעיין התורני של ש"ס - מדינת חינוך שלמה בתוך מדינה.

כך קרה שרק את הציבור החופשי השאיר בן-גוריון בלי זרם חינוך חילוני משלו, שחונך לילדיו על פי דרכיו. החינוך הממלכתי מובס. גם בשנה החדשה ימשיך חלקו להיגרע, לא כל ילדי ישראל זורמים אליו, אפילו לא רובם. העתיד טמון בשוליים, שנהפכו למרכז בעל אופי שולי.

זאת המציאות שירשתי בכניסתי למשרד החינוך לפני יותר מעשור. לא הייתי רשאי להשלים עמה. הייתי חייב להחזיר עטרה ליושנה, להשיב לחינוך הממלכתי את מעמדו כבראשונה. זה המנדט שניתן לי, ומכוחו פעלתי.

החינוך הדתי-חרדי נהנה והחינוך הממלכתי חסר - שניהם מן ההפקר; גם הורים שאינם מזדהים עם מפד"ל המתחרדלת או עם ש"ס המתמפדלת, שולחים את ילדיהם לרשתות החינוך האמוניות מטעמים של כדאיות; כדאי להם להעדיף אותן על פני החינוך הממלכתי, כי הן מציעות יותר: יותר שעות לימוד, יותר הסעות, יותר הזנה ופחות תלמידים בכיתה. אז למה לא, למה לא לזכות את הילדים בטוב יותר - לא מגיע להם?

ורשת מעיין החינוך התורני הגדילה להיטיב ולפנק בגלל האופי המיסיונרי של ש"ס, בעלת הבית, ובעזרת התקציבים הנדיבים שהועמדו לרשותה. כך מגבירים חיילים ומצביעים. היא גם היתה יותר מושחתת - רבים מהנוגעים בה היו נגועים ואף הורשעו בדין. אין להם שום עכבה במילוי מצווה, הכל מותר בציד נפשות.

אז גמרתי אומר לנקות את אורוותיה, המוחזקות בכסף ציבורי, בטרם שירקיבו כליל; גמרתי אומר לתת רק את מה שמגיע על פי סרגל ההקצאות המעודכן של המשרד, ואף לא שקל יותר. והכי חשוב, מנוי וגמור היה עמי להציג לה אלטרנטיבה, וזה מה שבעיקר הפחיד את ראשי ש"ס. לא סמכויות של סגן-שר הביאו את הקואליציה עד משבר, אם כי לא נציג מטעם ש"ס יכול ורוצה להיות המשגיח על הבראת הרשת ועל החזרתה לממדים הטבעיים שלה.

התוכניות שלי לא התאימו לתוכניות של ראש הממשלה. גם אותו עניין רק דבר אחד - איך הוא שורד. הוא דחק בי לשלם לש"ס שקלים שחורים, מה הם 100 מיליון בינו לביני; והוא דחק בי להפקיד את משולם נהרי, סגני, על הרשת. נהרי הוא איש הגון, אך לא היה זה נכון לשים בפניו מכשול, להעמיד אותו במבחן ישי ועובדיה, שתבעו ממנו לספק סחורה בכל מחיר.

אני בודק את החלטותי מאז, ואיני מוצא סיבה להצטער עליהן כיום. להפך, אני מתגאה בהן; לא ידי שפכו את הדמים האלה - כסף לא-לי; כסף לכם. איני מצטער ואיני מתחרט, למרות שלא נותרה לי ברירה אלא לעזוב בטרם עת את התפקיד, שבו רציתי יותר מכל תפקיד אחר, ולו הועדתי את עצמי מיום שעמדתי על דעתי.

המשימה העליונה שהטלתי על עצמי - להציג אלטרנטיבה חיובית - לא איבדה מחיוניותה ומדחיפותה, היא נהפכה במרוצת הזמן לגורלית ממש; מה חבל שאין לה המשך, לפי שעה. רשת מעיין החינוך התורני מעמידה תלמידות ותלמידים נבערים, שיצמחו להיות מבוגרים נכים. שירותי השמרטפות התורניים אינם מכשירים אותם די צורכם וצורכנו להתמודדות עם האתגרים שעתידם מזמן להם.

בלי לימודי ליבה מלאים הם לא יהיו מסוגלים לצאת אל החיים האמיתיים, וייגזרו עליהם חיי גטו תרבותי וכלכלי, שעניות רוח וחומר מנוולים אותם. מניסיוני נוכחתי לדעת: אין הכרח לחכות ל"ברבות הימים" כדי למצוא את תוצאות ההשקעה. מרגע שהצענו אלטרנטיבה ראויה - שוות משאבים ותנאים - התחילו הורים להעדיף אותה, דבקו בה מיד ונפרדו מ"המעיין", שמימיו זרים להם. מסגרות החינוך הממלכתי התרחבו חיש מהר, והרשת של ש"ס הידלדלה.

כל שר חינוך מסתכן, אם יחליט ללכת באותה דרך; הוא יקים עליו בעלי ברית קואליציוניים. אך אין לו דרך אחרת, אם באמת אין לו ארץ אחרת, ואולי רק אני לא גיליתי אותה. אני מתקשה לזהות משהו יותר חשוב בסדר היום והמחר של שר החינוך הנוכחי ושל הבאים אחריו.

הזמן קצר מאוד, וכבר רציתי לומר - בטרם שנהיה לאיראן. אבל רק בשבוע שעבר קראתי בעיתון זה, בכתבתו של ליאור דטל, ש"איראן היא מדינה מוסלמית קיצונית שהדת שולטת בה, אבל בניגוד לישראל - שם הקיצונים לא רק משתלבים בלימודים ובהשכלה, אלא גם מובילים את האקדמיה, נמצאים בחזית המחקר המדעי; שומרים על אורח חייהם הדתי המוקצן, אך מתמסרים לחקר מדעי הטבע", מצטט הכתב מפי יודעי דבר. באיראן כבר מתחילים להבין שמוכרחים להפריד את הדת מההשכלה; ומתי יבינו כאן?

---

תחת הממשלה בראשות אהוד ברק (99'-2001), שבה היתה חברה גם ש"ס, כיהן שריד, אז יו"ר מרצ, כשר החינוך. הוא פרש מהקואליציה לאחר שסירב לאשר הזרמות כספים עודפות לרשת החינוך של ש"ס