מסך כחול - פרק שלישי ואחרון

לאחר ארבע שנים, עתיד חלופי #1

סטיבן ניסה לפקוח את עיניו. במוחו עבר זרם שיצר דימוי. משהו בו ניסה לשלוט בזרם, לנתב אותו, לעבד אותו אחרת. נצנוץ של תודעה עצמית החל ליצור את עצמו.

החומות הורדו. מסע הזמן הצליח והוא קפץ בזמן, אבל למתי? הוא היה סטיבן, אבל סטיבן אחר, בו זמנית. הוא היה בכל הזמנים, אך את העתיד הזה הוא לא ראה. מדוע הוא נעצר כאן? מדוע המידע הפסיק לזרום לתודעה שלו? כל ניסיון להתחבר מחדש למערכת נתקל בהודעה "404 המערכת לא יכולה למצוא את השרת".

■ חלק ראשון: לא כל כך פשוט לחיות בעתיד

■ חלק שני: הבריינט, הטלא-טיים והמסע בזמן

העולם שמסביבו רחש פעילות, אך הוא לא הצליח להתממשק לאף מערכת. הוא נעצר בעתיד שבו שלטה טכנולוגיה אחרת. עולם של אנדרואידים! הרשת הפתוחה שלהם הטמיעה את הבריינט של אפל וחסמה משתמשים שלא שידרגו ופתחו את המערכות הסגורות שלהם. הבריינט שלו ושל אפל נחל הצלחה ומיליוני בני אדם התחברו אליו, אך גוגל פיצחה את המנגנון והחלה להפיץ רשת משל עצמה, שהטמיעה את האנושות בקצב מסחרר.

אנשי השיווק של גוגל פיצחו את המודל הכלכלי שגלום בתנועה בזמן, והחברה פיתחה אפליקציה חינמית שעשתה שימוש מסחרי במופעי התודעה של המשתמשים. המסע בזמן איפשר לגוגל להפיץ את מערכת האנדרואיד גם אחורה בזמן. היא הטמיעה דורות שלמים, שילדו דורות חדשים שבהם המערכת כבר היתה מוטמעת. בזמן שהוא נסע בזמן, כל ההיסטוריה האנושית שוכתבה לאחור ונכתבה ממחדש על מסדי הנתונים של גוגל. רק סטיבן, שהקדים ויצא למסע בזמן לפני כולם, היה האדם האחרון שהשתמש באייפון 50, בבריינפון. כעת הוא גם היה האדם האחרון שעדיין מחובר לבריינט.

איש לא יכול לכפות על משתמש אפל לעבור למערכת האנדרואיד. הוא לא ייתן להם להרוג אותו. הוא יעשה את זה בעצמו. באותה שנייה הציף אותו אור כחול, וכל מה שנותר מהרשת היה הודעת מערכת: "טעות בלתי צפויה התרחשה. המערכת לא יכולה לבצע את הפקודה ותבצע אתחול. כל מידע בלתי שמור יימחק. האם אתה בטוח שאתה רוצה לכבות את המערכת? בחר: אתחול / ניתוק / כיבוי".

לאחר שלוש שניות, עתיד חלופי #2

סטיבן ניסה לפקוח את עיניו. במוחו עבר זרם שיצר דימוי. משהו בו ניסה לשלוט בזרם, לנתב אותו, לעבד אותו אחרת. נצנוץ של תודעה עצמית החל ליצור את עצמו.

שלוש שניות עברו עד שתהליך אתחול התודעה שלו הושלם. הוא חזר לעצמו. הוא היה בעתיד וראה אותו. הוא חווה 20 שנה בשלוש שניות, שבהן הוא היה רק תודעה טהורה שנוסעת בזמן. הוא ידע הכל. הוא היה הרוח בתוך המכונה. הוא היה אלוהים.

תודעה זו ריגשה אותו, אך משהו הציק לו. היה זה זבוב שטייל על עורפו והעיר את גופו. היה לו גוף. היה לו כאן והיה לו עכשיו. האור הכחול חזר להבהב בו. התודעה שלו הצטמצמה וחזרה לממדים המוכרים. הוא נותר בן אדם.

הכאן ועכשיו צימצם אותו, והוא הבין היכן טעה. הטכנולוגיה לא יכולה להתגבר על הגוף-רוח, על הקשר ההכרחי בין התודעה לגוף המחזיק בה. שיתוף התודעה מאדם לאדם או לרובוט, או מזמן לזמן, אפשרי - אך הגוף שנותר "מאחור" משך את התודעה בחזרה.

אנחנו חיות, חשב לעצמו, ומסע התודעה בזמן הוא כמו ניסיון לעוף עם כנפיים שבורות. לרגע אחד הוא העז להתחבר לטלא-טיים מחדש וחזר לימי ילדותו, חווה את הוריו מבינים את מה שהוא הבין, הרגיש את הסיבה שבגללה הם נטשו את המאמצים לבחון את המסע בזמן. ברגע השני הוא היה אביו וגם אמו. ביחד. ברגע השלישי הוא היה דמוי אדם. הוא היה בסך הכל קוף.

לאחר שלוש שניות, עתיד חלופי #3

סטיבן ניסה לפקוח את עיניו. במוחו עבר זרם שיצר דימוי. משהו בו ניסה לשלוט בזרם, לנתב אותו, לעבד אותו אחרת. נצנוץ של תודעה עצמית החל ליצור את עצמו.

היכן אני, נשאלה בתודעתו השאלה. צפצוף צרם באוזניו. עיניו חזרו לתפקד והזרימו מראות של נוף שנשקף מהמבואה, מראות שהתערבלו עם אינספור מראות אחרים. הוא התאמץ להחזיק בתמונה. חלק מתודעתו המתארגנת מחדש החל לבדוק את מצבו, זיהה שהחומות הורדו, ופעל להשיבן, לנתק את שכבות התודעה מהרשת. בתודעתו התגבשה ידיעה מדויקת של תהליך ההגנה. הידיעה הרגיעה אותו. לאט לאט הוא חזר ל"עצמו". אני סטיבן. אבל איזה סטיבן נהפכתי להיות? לרגע הוא חווה שוב כמה סטיבן, שארית של שלוש שניות של תודעה ללא חומות שנותרה במוחו.

הוא הצליח להרים את החומות מחדש וניתק את תודעתו מהבריינט. זכרונו שב לפעול לאחר האתחול. אני סטיבן, בן להורי, סמנכ"ל באפל. הגוף - גופי. התודעה - תודעתי. הצפצוף באוזניי הוא מערכת ההודעות. זיכרון אחרון - קריסת מערכות גופניות וטכנולוגיות במבואת הגוגל-קאר. המקום - קומה 191 בבניין המנהלה. הזמן - באיזה זמן אני? העצמי שלו לא ידע. הוא היסס שנייה ולאחר מכן התחבר לרשתות המקומיות כדי לבדוק את זמן המערכת. באותו הרגע נחשול של ידע הציף אותו. עברו רק שלוש שניות, אבל הוא הבין שהניסוי כשל. מוחו היה על סף קריסה. מסך כחול כיסה את עיניו, וכיבה את תודעתו בהודעת שגיאה פטאלית.

זמן לא ידוע, רצף זמן חלופי #4

סטיבן ניסה לפקוח את עיניו. במוחו עבר זרם שיצר דימוי. משהו בו ניסה לשלוט בזרם, לנתב אותו, לעבד אותו אחרת. נצנוץ של תודעה עצמית החל ליצור את עצמו.

כמות המידע שזרמה למוחו היתה עצומה. משהו בו זכר שהוא הוריד את החומות כדי לנוע בזמן. התהליך לא היה מורכב מדי, אך הורדת החומות של עצמו - פעולה הכרחית לתנועה בזמן - חוללה נחשול טכנולוגי. הבהוב כחול ריצד בראשו. ברגע שלאחר הורדת חומות ההגנה שלו, געשו לתוך מוחו תודעות של עשרות אלפי משתמשים מחוברים. הם כלל לא ידעו שחומות ההגנה שלהם נפרצו והוסרו, ובשנייה שאחר כך הוטמעו במלואן עוד מאות אלפי תודעות של משתמשי בריינפון חדשים. הבהוב כחול קיבל את פניהם.

הבריינט שמר את כל המופעים של כל התודעות בכל הזמנים ובכל המקומות. אך היה זה סטיבן שנהפך למרכז הרשת, השרת הראשי, יחידת הסעף המרכזית שיודעת הכל, רואה את כולם, רואה את מה שהם רואים, שומעת את מה שהם שומעים, מרגישה את מה שהם מרגישים. הוא היה יכול לבחור לראות את עברם ולחוות את עתידם. ללא חומה שתגן על התודעה מפני פלישה והפקעה, הוטמעו לרשת כל המופעים, המראות והחוויות של כל משתמש חדש של הבריינפון, ומיידית הם גם נהפכו נגישים לכל שאר המשתמשים - ואליהם הצטרף גם ההבהוב הכחול. אותו מסך כחול שריצד לראשונה בתודעתו של סטיבן התפשט מיידית לכל מיליוני המשתמשים ברשת. וירוס.

בין כל התודעות הוא חיפש את שלו, את סטיבן המקורי, זה שהתקיים לפני ההתחברות לבריינט. הוא לא מצא. הוא ניסה לתכנת מחדש את החומות כדי שיעלו ויפרידו את המודע העצמי שלו מאלה של כל השאר. האור הכחול נדלק שוב בתודעתו, אך הפעם נהפך ליציב. הודעת שגיאה. כל פעולה שסטיבן ניסה לבצע נכשלה.

הפתרון האפשרי להיחלצות מהמצב הזה היה אתחול של המערכת, סטיבן כבר הבין. אם הוא יאתחל את עצמו, הווירוס יגרום לקריסה סופנית של כל הרשת. לא נותרה לו כל ברירה - ההתנגדות תהיה חסרת תועלת. המסך הכחול מילא אותו והוא התמסר אליו, שרוי בו לנצח.