חבל שעמרי לא יכול להשאר בן 11

עמרי מתבגר. זה עדיין לא ניכר בבית שחי רווי שיער, גם לא בשינוי קול, אבל הרמזים לא משאירים מקום לספק. הילד הקטן שלנו הוא כבר פחות ופחות שלנו. הוא של החברים, של החברות, של כל מי שאינו אבא, אמא, אחות, משפחה. למזלנו, הוא עדיין צריך קורת גג, בגדים נקיים, כסף לבזבוזים ושירותי הסעה, כך שעדיין לא גיבש תוכנית התנתקות סדורה. ובכל זאת, את המינונים הגדולים והמשמעותיים של ריגושים, כיף, צחוק ודמע הוא מקבל בשדות זרים. אנחנו חיים על שאריות.

אני מניח שזה חלק מההתבגרות הטבעית, אבל בעת הנוכחית נדמה שהכל קורה מהר מדי. בימים שבהם שנת הלידה בתעודת הזהות עשויה להיות הדרך היחידה להבדיל בין גברת בת 50 לילדה בת 12, לא נותר לי אלא להסכין בצער עם קיצור תקופת הילדות. מאכזב שזה קורה במשמרת שלך, אבל זאת כנראה הצרה של כולנו. ואל תנסו למצוא נחמה בעצמאות המוקדמת שלהם ובכך שמתפנה לכם זמן לעצמכם. המשוואה פשוטה: הם רחוקים מלהיות עצמאיים ורחוקים מכם. זבל של עסקה.

אני פשוט רוצה ממנו עוד. עוד חיבוק, עוד נשיקה, עוד כניסה למיטה הזוגית והתכרבלות משותפת, עוד הליכה לקולנוע, עוד צעידה יד ביד, עוד קצת אבא-בן כמו שהיה עד לא מזמן. נכון, לעולם נהיה כאלה, אבל אני חייב להודות כי הוא תפס אותי לא מוכן. המשא ומתן שניהלתי בשנים האחרונות עם עינת על הרחבת המשפחה כשל. היא לא שינתה את עמדתה הבסיסית - שניים זה מספיק, בטח לאבא כמוך - ואני הרמתי ידיים. כל שנותר לי לקוות הוא לפחות שעמרי ועלמה לא יגדלו כל כך מהר. וגם בקרב הזה אני מפסיד.

את ההצעות שלנו לבילוי משותף בשבת בבוקר הוא דוחה כבר חצי שנה לפחות. לא רוצה לרכוב על אופניים, לא רוצה לטייל בנמל, לא רוצה לבלות בפארק. כשהוא כבר מסכים להיראות בחברתנו, זה מחייב צירוף חבר נוסף שלו. המסר ברור: אין לי באמת מה לעשות אתכם או לדבר אתכם, אבל מאחר שלכם יש רישיון וכסף אין לי ברירה אלא לקבל את עובדת השתרכותכם מאחור בזמן שאני וחבריי מבלים. העלבון האמיתי אינו בהתנזרות מאתנו, אלא בכך שאני ועינת חשבנו באמת ובתמים שאנחנו הורים קולים, מגניבים, שווים. ובכן, לא.

ניסיתי להיזכר מתי זה קרה לי. קשה לומר על העירקית שהיתה מגניבה, ועדיין שהיתי תחת כנפיה לפחות עד חגיגות הבר מצווה - שנתיים יותר ממה שהמנוול הזה עמרי מוכן לתת לי. ולה, אגב, לא היה רישיון נהיגה, היא לא לקחה אותי לאימוני כדורגל ולמשחקים בשבתות בבוקר, ופעם אחת אחרי שהזלפתי על עצמי בטמטומי מהבושם שלה הבנתי שעדיף להסתכן עם חומרי ההדברה שאבא שלי בישם בהם את עצמו.

איך קפצנו לבשמים? זה לא אני, אלא עמרי. בשבוע שעבר, פתאום משום מקום, כינס אותי לשיחה קצרה, שבה הבהיר כי ישמח אם אמצא זמן ומזומן כדי לרכוש לו את הבושם המועדף עליו. פלייבוי ניו יורק. יש דבר כזה, בדקתי. כבר לא נאה לו ללכת לבית הספר נטורל: הוא רוצה להמם את הגברות עוד לפני כניסתו לכיתה עם שובל ריח שהולך לפניו ואחריו. נמאס לו, כך הודה, לבזוז את הבושם הזקן שלי. 212, אם איני טועה. הבושם, לא הגיל. אמרתי לו שאשמח ללכת אתו לאיזו פרפומריה ולצייד אותו בכלי המפתה שבו חשקה נפשו, אבל שיידע כי מצבו טוב בהרבה ביחס למה שאני עברתי.

השאיפה להקדים ולהתבגר אינה המצאה של עמרי. הייתי שם לפני יותר מדי שנים, לעזאזל. באחד הימים, אני זוכר, החלטתי שהגיע הזמן להעביר סכין גילוח על הפנים החלקים מדי שלי. אדיסון או דיפלומט היה הסכין של אבא, הדם שלי. בניסיון להרגיע את החתכים חיסלתי חצי בקבוק בושם של אבא שלי. לא עזר. הלכתי לבקבוק השני ויצרתי קוקטייל מטורף. יש שיאמרו כי השילוב בין חצי בקבוק TABAC לחצי נוסף של טרפפו די קולון מקביל לשימוש בנשק לא קונוונציונלי. צודקים. כשנכנסתי לכיתה האשימו אותי בשימוש בגז עצבים ובפצצת סירחון.

למחרת ניסיתי לתקן את הרושם, בעיקר על הבנות. הלכתי על משהו שאמור להיות מוכר להן ואהוב עליהן. שתי השפרצות מהבושם של העירקית היו אמורות לעשות את העבודה. והן עשו. בדיוק כפי שחשבתי, זה אכן עורר בבנות תחושות של משהו מוכר ואהוב. סבתא! הבורות המוחלטת שלי בענף התמרוקים הובילה לשימוש בבושם בשם צ'ארלי. שכבר אז, בשנות ה-80 המוקדמות, נחשב לפיאסקו שהאנושות תצטרך לתת עליו את הדין באחד הימים. נדרשו לי חמש שנים עד שהעזתי שוב לבשם את עצמי. העירקית לא יצאה מזה עד היום.

מלבד הבושם, עמרי מבקש גם שנחליף את החדר שלו למשהו בוגר יותר. הצבעים העדינים שמקשטים את הקירות לא מדברים אליו, המצעים מביכים אותו, הספרייה והכוורת מבחילות אותו והוא מבהיר כי הגיע זמנו ליהנות ממיטת נוער. ניסיתי להסביר לו את עלויות השינוי ולדבר על לבו כדי שיהיה נכון למשהו הדרגתי שלא ימוטט אותנו כלכלית, אבל נדמה לי שזכיתי לאיזו תנועת סידור המבושים. זכר אמיתי.

גם מורשת הקרב שלי וסיפורים על הבית שבו גדלתי לא הועילו. "יש לך חדר פרטי, למה אתה לא יכול להסתפק בזה?", שאלתי. "אני", המשכתי להעיק עליו, "הרגשתי גבר בגיל 14 וזכיתי לחדר משלי, ליתר דיוק צינוק, רק כעבור ארבע שנים. עד אז ביליתי עם שני ילדים נוספים בחדר, שבלילה כל מה שהיה בו זה מיטה". ההצהרה האדריכלית שלו כי מסך פלזמה יתאים הרבה יותר לחדר החדש שלו מלמדת כי ניסיונות השכנוע שלי נדחו בבוז.

לאמירות ולדרישות המפורשות צריך להוסיף דחף הולך וגובר לבילויים, תיאבון מוגבר, התמקדות בעיסוקים חברתיים, שימוש מוגבר בטלפון הסלולרי ובקו הטלפון הביתי, שינוי דרמטי במזון הטלוויזיוני ובשעות הצפייה, ירידה מכאיבה בכמות הביקורים של עמרי אצל סבתו המזרחית, מרדנות מתפרצת וכמובן שינוי של קו הביגוד. אחרי שהתעקש במשך שנים לעטות על עצמו רק בגדי ספורט וגרם לאמא שלו שברון לב למראה הפריטים המיובאים מארה"ב מצהיבים בארון הבגדים, עתה הוא נעשה קפדן בן קפדנית. בוחן צבעים, בודק גזרה, מחליף שלוש קולקציות ביום.

אנחנו עדיין מצליחים ליהנות פה ושם מתקופת המעבר של עמרי, בעיקר כי הוא מעניק לנו מדי פעם מנות קצובות של חום ואהבה, שמזכירות כי הוא רק בן 11. או סתם הבן שלי ושל עינת, עובדה שמבטיחה כי יהיה חם ואוהב לנצח. אני לא מאוים מהכרזת העצמאות שלו, אני סתם מתגעגע. ואם לצטט עוד אחד שפוחד מעצמאות של אחרים, אז "let's talk דוגרי": אבא מקנא!