הדרך לכוונות הטובות רצופה בגיהינום

בספרו החדש "אנשי אמון" (Confidence Men), שיצא לאור באחרונה, מתאר העיתונאי זוכה פרס הפוליצר רון סאסקינד את השנתיים הראשונות של נשיא ארה"ב ברק אובמה בבית הלבן. בארה"ב כמו בארה"ב, עיקר פרסומו של הספר נובע כרגע מהסנסציה של חשיפת יועציו הקרובים של הנשיא כחבורת שוביניסטים - לא ממש מפתיע כשזוכרים שכמעט כולם עבדו בעבר עבור ביל קלינטון.

בלי לגרוע מאומה מחשיבות הנושא, לבו של הספר עוסק במשהו אחר ומעניין יותר: מה קרה לחלום של נשיא מסוג אחר לארה"ב אחרי ג'ורג' בוש, מה קרה לכוונותיו הטובות של אובמה מבחירתו ועד היום. אם שכחתם, בבוקרו של ה-20 בינואר 2009 התאספו בוושינגטון הקפואה כ-2 מיליון בני אדם כדי להכתיר נשיא חדש, שנהנה מנתון תקדימי של 70% תמיכה. ההתרגשות היתה עצומה, ורבים בקהל מחו דמעה למראה נשיא צעיר, שחור, מבריק ושופע כוונות טובות, שבו ראו מושיע אחרי שתי מלחמות, ובעיצומו של משבר כלכלי שכמותו לא ראה העולם מאז שנות ה-30.

ומה באמת קרה לאובמה? האם זה הוא או המצב? הציפיות הגבוהות או העובדות היום-יומיות? בראיון לביל מאהר (מנחה תוכנית האירוח הפוליטית הטובה בארה"ב) נסוג סאסקינד מאמירות ביקורתיות על הנשיא, וסיפר סיפור אנושי על האבולוציה של אובמה כמנהיג. אובמה ירש מקודמו מצב קשה, אולי על גבול הבלתי אפשרי, והוסיף לתסבוכת של ניהול מצבה של ארה"ב את עקומת הלמידה האישית שלו כמוביל.

מדובר באדם שכיהן תקופה קצרה יחסית כסנטור, נדרש לפרק זמן לא מבוטל כדי למנות סגל משלו לבית הלבן ולהשליט עליו את רצונו, ובעיקר אדם שבאמת ובתמים האמין בעבודה שיתופית עם אנשיו ואף עם יריביו הרפובליקאים ולכן נמנע מעימותים, גם אם הכרחיים. התוצאה העיקרית היא פספוס היסטורי של הזדמנות, אולי חד פעמית, לניתוק מנגנון הממשל האמריקאי מעטיניה של וול סטריט ולניקוי אורוות במערכת המושחתת הזו.

נכון, ביולי 2010 החתים אובמה את רפורמת פרנק-דוד כחקיקה: זאת יוזמה מקיפה וחשובה, אך היא מעולם לא גובתה בהעמדתם לדין של ברוני וול סטריט, ולכן נתפשת בעיקר כתרגיל אקדמי ולא כמשהו שיש לו סיכוי לשנות את האתוס שלפיו עובדת המערכת. בימים אלה ממש יוצאת גם המפלגה הרפובליקאית באופן גלוי נגד חוק פרנק-דוד, ומבטיחה להשיב שחיתות ליושנה ברגע שתתפוס את השלטון.

אם כבר הגענו למשוגעי הרפובליקאים, הרי שאלה ויתרו לחלוטין על כל בושה או ניסיון להציג חזון ודרך לארה"ב. מועמדיהם מתרבים ומתחלפים חדשות לבקרים, וכך גם דעותיהם. בשורת עימותים שנערכה באחרונה נחשף מושל טקסס ריק פרי כאדם שלעומתו אפילו בוש מתון ובעיקר נבון, והתברר סופית שאג'נדת תנועת התה הקיצונית הימנית מנהלת לחלוטין את כל המועמדים. אגב, פרי הוא אותו אחד שהכריז שאלוהים דרש ממנו לרוץ לנשיאות, ושכל מי שלא יקבל את ישו יגיע לגיהינום.

במהלך העימותים נרשמו מחיאות כפיים סוערות כשהמנחה הזכיר לפרי ש-234 בני אדם הוצאו להורג בטקסס במהלך כהונתו, קריאות עידוד נשמעו כשאחד המועמדים הסביר שאם לצעיר בן 30 אין ביטוח בריאות והוא חולה, מוות הוא בהחלט אופציה, ובעימות האחרון שאל חייל אמריקאי ששב מעירק את המועמדים על דעתם לגבי שירות הומוסקסואלים ולסביות בצבא, והכריז שהוא גאה. שריקות בוז נמרצות עלו מהאולם ונתנו את האות להפיכתה הסופית של המפלגה הרפובליקאית האמריקאית לסניף של ש"ס.

בחזרה לאובמה, אין ספק שהוא לא העריך נכון את הגיהינום הכלכלי ששילחה המערכת הכלכלית האמריקאית בעולם, ופיספס הזדמנות חשובה מאין כמוה לשבור את גבו של אתוס וול סטריט שברשימת השכר שלה מחוקקים משתי המפלגות. מצד שני, כשמביטים על שנתיים וחצי של כהונה, אסור לשכוח שגם רשימת הישגיו מרשימה מאוד: למרות הכל, ובעיקר בזכות תוכנית ההרחבה הראשונה, השכילה ארה"ב להימנע משפל כלכלי.

ממשל אובמה נחל הצלחה עצומה בחילוץ תעשיית הרכב האמריקאית, מהלך שספג אש כבדה בשעתו, וגם העביר את רפורמת הבריאות החדשה שמכסה רפואית מיליוני אמריקאים, וביניהם לפחות מיליון ילדים שלא היו מבוטחים קודם. הזכרנו כבר את רפורמת פרנק-דוד, שאליה יש לצרף את הרפורמה בכרטיסי האשראי ובהגנת הצרכן, ואת תוכנית ההלוואות לסטודנטים וחילוץ לווי המשכנתאות, וכמובן את הנסיגה מעירק, מינוי שתי נשים לבית המשפט העליון וחיסול אוסמה בן לאדן. הלוואי שביבי היה עושה רבע מזה בשתי הכהונות שלו.

המפתח להבנת אובמה הוא התבוננות על התנהלותו לאורך השנים. כנראה שאם יזכה בקדנציה נוספת, יהיה אובמה נשיא מצוין שיממש הרבה יותר מכוונותיו הטובות. לקח כישלונותיו וגם הצלחותיו יילמד, וזכורה לי היטב אמרתו שמותר בהחלט לשגות, אך לא לחזור על אותה טעות. כרגע נראה שיריביו הרפובליקאים לא מצליחים להציב מולו מתמודד או מתמודדת רציניים, ואפילו התקווה הלבנה הפסיכית הגדולה, ריק פרי, נראה כדועך אחרי העימותים הכושלים האחרונים. לברק אובמה נותרו חודשים ספורים לעשות את הדבר החשוב ביותר כדי שהרוב השפוי בציבור האמריקאי יעניק לו קדנציה נוספת - לגדל זוג ביצים. נראה שאחרי שנתיים וחצי בתפקיד הוא מבין את זה.