דרוש מהפך פוליטי
הדו"ח הוא במקרה הטוב המלצות על נייר - צריך שינויים במפה הפוליטית ושיתוף הציבור
בתחילת שנות ה-70 פרצה בישראל מהפכה חברתית. הצמיחה הגדולה לאחר מלחמת ששת הימים שינתה את החברה מקצה לקצה - מחברת פועלים המושתתת על תפישה שוויונית היא נהפכה לחברת שפע. אלא שגם אז לא כולם נהנו מפירות הצמיחה, והפערים הלכו וגדלו.
הפנתרים השחורים העלו את המצוקה החברתית ואת הפערים הגדלים על סדר היום הציבורי. בעקבות מחאתם הוקמה בפברואר 71' ועדה בראשות ישראל כץ, ששימשה מקור לתוכניות רווחה רבות. המחאה גם הובילה למהפך הפוליטי של 77', שבו איבדה מפא"י בראשונה את השלטון. עם עלייתה לשלטון הכריזה ממשלת בגין על פרויקט שיקום השכונות, וב-82' קידמה את חוק הבטחת הכנסה.
גם אז, כמו היום, עמדו במוקד המחאה הדיור והפערים הגדלים בחברה. המדיניות שיושמה בניסיון לפתור את המשבר הובילה לעצירה מוחלטת וממושכת של הצמיחה, ואילו המדיניות שיושמה בניסיון להתמודד עם עצירת הצמיחה הובילה למשבר הנוכחי. עד אמצע שנות ה-80 גדל משקל ההוצאה הציבורית ביחס לתוצר, ואתו גדלו הגירעון והחוב החיצוני. התהליך לווה בעלייה מתמדת של האינפלציה, עד לרמה של כ-400%. ביולי 85' הפעילה ממשלת האחדות, שהוקמה שנה קודם לכן, את תוכנית הייצוב להורדת האינפלציה.
תוכנית הייצוב הקנתה למשרד האוצר כוח כמעט בלתי מוגבל, שנוצל לשינוי עמוק במבנה המשק ללא בקרה ציבורית ופרלמנטרית. בהצעת התקציב ל-2011-2012, למשל, מתוך 97 החלטות, רק ל-30 היה אופי תקציבי. התקציב הדו-שנתי, בעצם קיומו, משקף את ההגמוניה האנטי-דמוקרטית של האוצר ואינו מאפשר שינוי סדרי עדיפויות בעת משבר.
מאז 85', חרף שינויים בהרכבי הממשלות, מדיניות האוצר נותרה עקבית. המשבר הכלכלי של תחילת שנות ה-2000 נתן לממשלה בראשות אריאל שרון, עם בנימין נתניהו כשר אוצר, סיבה נוספת להעמקת המדיניות הניאו-ליברלית, שעיקרה צמצום ההוצאה הציבורית והאזרחית והתנערות מאחריות לעתיד הכלכלה והחברה.
בהקשר המקרו-כלכלי, למדיניות זו היו תוצאות מרשימות. בעשור האחרון התמ"ג לנפש גדל ב-16%. החוב החיצוני הצטמצם מ-80% מהתוצר ב-85' לכ-14% מהתוצר ב-2010. בשנה שעברה הצטבר במאזן התשלומים עודף של 6.34 מיליארד דולר - תקדים היסטורי. המשק הישראלי פיתח יכולת להתמודד בהצלחה עם משברים כלכליים עולמיים, כמו זה של 2008.
ואולם המחיר החברתי המצטבר של ההצלחה היה גבוה. ההוצאה האזרחית של המדינה קטנה ביחס לתוצר, ונמוכה מאוד ביחס למדינות OECD. הוצאות פרטיות החליפו את ההוצאות הציבוריות. דוגמה בולטת לכך היא הגידול בהוצאה הפרטית לבריאות - מ-32.4% ב-95' ל-44.1% ב-2007. שיעור ההוצאה הציבורית לבריאות בישראל הוא הנמוך ביותר בעולם המפותח אחרי ארה"ב. על פי מדד ג'יני, המודד אי-שוויון בחלוקת ההכנסות, הפערים החברתיים בישראל הם הגבוהים ביותר בעולם המפותח אחרי ארה"ב.
בעשור האחרון נשחק השכר הריאלי בכ-3%, בעוד יוקר המחיה טיפס בצורה דרמטית. אחד ההסברים ליוקר המחיה הוא הריכוזיות הגבוהה במשק, המהווה עיוות נוסף של המדיניות הכלכלית. הריכוזיות הגוברת מלמדת כי גם כאשר הממשלה הפריטה שירותים, במקרים רבים היא לא הצליחה לשפר את התחרותיות אלא יצרה קרטלים חדשים בידיים פרטיות. כאשר רוב האשראי הציבורי ניתן למספר מצומצם של בעלי שליטה, נותר פחות אשראי לבעלי עסקים קטנים, יזמים ועצמאים. מעבר לכך, התחרותיות במשק נפגעת, נוצרים ניגודי אינטרסים שאינם משרתים את הציבור, וההשפעה של בעלי ההון על מקבלי ההחלטות גדלה.
לצד ההפרטות, ויתרה המדינה על כל ניסיון להביא לשינוי בחלוקת ההכנסות ולצמצם את האי-השוויון באמצעות מערכת המיסוי - המסים העקיפים עלו והישירים ירדו. מכיוון שהמסים העקיפים נלקחים בשיעורים קבועים מכלל האוכלוסייה, הפגיעה הקשה ביותר היתה במעמדות החלשים.
מעט לאחר פרוץ המחאה הנוכחית הוקמה ועדת מומחים בראשות מנואל טרכטנברג. במידה מסוימת, מהלך זה מזכיר את הקמתה של ועדת כץ בשנות ה-70. ועדת כץ פעלה כשלוש שנים וכללה יותר מ-120 חברים. המלצותיה, שקבעו סדרי עדיפויות חדשים, תורגמו לצעדי מדיניות וחקיקה שהיוו את היסוד למדינת הרווחה. אין ספק כי הכלכלות הישראלית והגלובלית שונות לחלוטין משהיו בשנות ה-70. ואולם שאלות היסוד, המחייבות דיון מחודש בסדרי עדיפויות, נותרו בעינן. דיון כזה לא יכול בתחום הצר של הצרכים החברתיים, והוא צפוי לגרום למחלוקות בתחומים נוספים, כגון הוצאות הביטחון ומימון ההתנחלויות.
ועדת טרכטנברג יכולה להציע, במקרה הטוב, כלים למדיניות, אך אלה יישארו על הנייר כל עוד לא יהיה רצון לשינוי פוליטי. שינוי עמוק מחייב שינויים במפה הפוליטית, שיביאו לשיתוף אמיתי של הציבור הרחב בתהליך קבלת החלטות. בשנות ה-70 השינוי הגיע רק עם שבירת ההגמוניה של מפא"י. גם כעת, רק מהפך פוליטי יוכל לשבור את ההגמוניה של משרד האוצר על המדיניות הכלכלית-חברתית.
הכותב הוא מנכ"ל מרכז מקרו לכלכלה מדינית