מבחן הרכבת: רוטשילד נגד רוטשילד

מאבקם של עובדי הרכבת נגד הכוונה להפריט את מערך התחזוקה מעמיד את הצופה מן הצד בפני "דילמת רוטשילד": בגישתו של איזה רוטשילד לתמוך - בזו של הברון רוטשילד, או בזו של מאהל רוטשילד. הדרך הראשונה מוכרת לעייפה, ומגובה במידה רבה על ידי כלי התקשורת: היא רואה במאבק עובדים למען שמירה על עבודה מאורגנת, העסקה הוגנת והמשך קיום השירות הציבורי מאבק אינטרסנטי וצר; היא רואה בוועד העובדים גוף מיותר במקרה הטוב ומזיק במקרה הרע, הפוגם באופן מבני בעקרון היעילות.

כך, אף שמספר הקווים שהרכבת מפעילה גדל, מספר הקרונות לא גדל בהתאם ומוסכי התחזוקה מיושנים ובלויים. הייבוש התקציבי, לאחר שהחל לתת את אותותיו, הופך שירות ציבורי איכותי לגוף מנוון ומצומק, קמל, מדולל ומדולדל - כך נוח להפריט אותו, כך נוח להמיר בו עובדים מאוגדים בעובדי קבלן. זה אינו רק הסיפור של הרכבת; כך קרה גם עם אחיות בתי הספר ובמידה רבה עם מערך הכבאות, שמחיר ייבושו נחשף בשריפה בכרמל.

אל מול הדרך הזו קיימת דרך אחרת - הדרך של מאהל רוטשילד, דרך של ישראלים, חדשים וישנים, שהבינו כי שיטת השיסוי והפיצול פשטה את הרגל וכי יש להציב מולה תפישה של שותפות גורל ושל ערבות הדדית. מחאת האוהלים היא אולי תגובת הנגד הברורה והבוטה ביותר לאותה מדיניות הפרטה שכעת דורשת המדינה ליישם ברכבת. הציבור מאס בגישה שלפיה השוק הוא תרופת פלא, וצעק בקול ברור כי דרושה יותר מעורבות ציבורית, יותר יוזמה ציבורית ויותר השקעה ממשלתית.