הקואליציה נגד ניצני המהפכה

המשק הישראלי מגיע ליום הכיפורים הקרוב לאחר חודשים מיוחדים מאוד של מחאה והתעוררות ציבורית, כשלפנינו התמודדות עם כלכלה עולמית שנמצאת בטלטלה וצועדת בביטחה למיתון. תוצאות המשבר באירופה ובארה"ב מן הסתם יורגשו כאן היטב בקרוב.

תחת העננה הזאת, הבאה מן המערב, צריכים קברניטי המשק לזהות נכון את האיומים ולתת להם מענה, אך לא פחות מכך - לזהות את האיומים המקומיים, את הפוטנציאל ואת הצרכים המקומיים ולתת להם מענה. הטעות הקשה ביותר תהיה לרדת לבונקר ולהקפיא יוזמות ורפורמות באצטלה שזה לא הזמן. זה הזמן ועוד איך.

מה עומד על הפרק?

טרכטנברג

נדמה כי הכל כבר נאמר על דו"ח ועדת טרכטנברג - שאין בו כלום, שיש בו יותר מדי, שצריך להשמיט ממנו סעיפים ושצריך להוסיף לו סעיפים. אפשר להמשיך את הדיון בדו"ח עוד חודשים ארוכים, למרוט עוד שערה ועוד שערה ממנו, לטלטל אותו מוועדת הכספים לוועדת הכלכלה וחוזר חלילה - ובכך לקבור אותו סופית. אבל אפשר גם להסתכל על הדו"ח הזה, שהוכן במהירות שיא, כתשלום ראשון - לא אחרון - לתנועת המחאה העממית שצמחה כאן, שתכליתו לתת מענה לכמה מהצרכים שעלו כאן בחודשים האחרונים, ושיש בו התנעה של מהלכים עתידיים גדולים יותר, שימוקדו בשינוי סדרי עדיפויות בתקציב, בחיזוק השכבות החלשות ומעמד הביניים, ולא פחות חשוב מכך - בחיזוק המגזר העסקי והגברת התחרותיות וההזדמנויות שהוא מייצר ליזמים.

אם קואליציית מתנגדי הדו"ח - הכוללת פוליטיקאים, מונופולים וסקטורים חזקים אחרים, כמו ההסתדרות ואפילו ראשי המחאה עצמם - תקבור את הדו"ח, תהיה זו החמצה אדירה. הסיטואציה הכלכלית בישראל ובעולם היא כזאת שמוטב לאשר בשלב זה את מה שכבר הושג, ולראות בדו"ח טרכטנברג כוכב צפון להישגים עתידיים.

המתמחים

קשה שלא לחוש אמפתיה כלפי הרופאים המתמחים, הממשיכים במאבקם ומוכנים לשלם מחיר אישי של איבוד מקום העבודה שלהם. אפשרויות התעסוקה של רופאים ברחבי העולם הן אמנם רבות, אבל בכל זאת מדובר במחיר אישי שלא ראינו כמותו במאבקים אחרים כאן - בדרך כלל האיום שנשמע הוא בהורדה של השאלטר ושיתוק של המדינה.

עם זאת, מה שהרופאים המתמחים עושים הוא בהחלט נזק אדיר - הן למערכת הבריאות והן למערכת יחסי העבודה בישראל. עם כל הסימפתיה למאבקם, כניעה לדרישותיהם לאחר שהארגון המייצג אותם, ההסתדרות הרפואית, כבר חתם על הסכם עם האוצר לתשע שנים, תשבש לא רק את מתן השירות הרפואי בבתי החולים, אלא את כל מערכת הסכמי העבודה. לפיכך, לא מפתיע שגדול המתנגדים למאבקם הוא לא אחר מאשר יו"ר ההסתדרות, עופר עיני. הוא מבין היטב שכניעה של האוצר למתמחים תרוקן ממשמעות את ההסכמים הקיבוציים, הנחתמים עם ארגונים יציגים - כי כניעה למתמחים תביא גל של תביעות מצד סקטורים ותת-סקטורים של עובדים שלא יסתפקו בהישגים שמביא להם הארגון היציג שלהם.

באוצר חוששים, ובצדק, כי הדבר ייצור מעין אנרכיה. המתמחים לא נותנים דעתם על הנקודה הזאת. זה אולי לא תפקידם, אבל אם הכלל במשא ומתן הוא לנסות להבין היכן הצד השני נמצא, הרי שזוהי נקודה קריטית. ההתעקשות של האוצר לא לפרוץ את ההסכם עם הרופאים חשובה לא בגלל 100 או 200 מיליון שקל נוספים שפריצה כזאת תעלה, אלא בשל השלכות הרוחב שלו על תחום יחסי העבודה בישראל.

עיני

הכרסום במעמדו של יו"ר ההסתדרות התחיל כשמפלגת העבודה פרשה מהקואליציה והתפצלה לשניים, והמשיך כשקמה בישראל תנועת מחאה עממית שאינה קשורה להסתדרות. כעת מעמדו של עיני עומד למבחן במאבק של המתמחים. לפיכך, אין זה מפתיע שבעיתוי הזה ובנסיבות האלה הוא מתכוון להכריז על סכסוך עבודה כללי במשק בשבוע הבא, במטרה למנוע או לצמצם את השימוש בעובדי קבלן.

אין ספק שעובדי הקבלן הם מעמד נחות ומנוצל שנמצא בתחתית הסולם בשוק העבודה הישראלי. אין ספק שנוצרו בישראל עיוותים קשים בצורת ההעסקה הזאת, שמותירה בידי הקבלנים נתח גדול מדי משכרו של העובד, תוך שהעובד סובל מתנאי העסקה פוגעניים וקשים. אין ספק שצריך לעשות משהו בעניינם של עובדי הקבלן.

אבל רגע אחד. אם אנחנו בענייני חשבון נפש, אולי צריך לשאול את עיני ואת ההסתדרות איך נולד המעמד הנחות והמבוזה הזה של עובדי הקבלן? איך קרה שגופים עסקיים וממשלתיים רבים מעסיקים עובדים של חברות כוח אדם בתנאים ירודים? איך נולדו המעמדות של עובדי דור ב' ודור ג' בחברות ותיקות?

בכל העוולות האלה יש להסתדרות ולוועדי העובדים הגדולים מניות בכורה. ההסתדרות והוועדים איפשרו במשך שנים למעסיקים הגדולים ליצור מעמדות נחותים בשוק העבודה כי זאת היתה הדרך שלהם להימנע מהתייעלות ומפגיעה כלשהי בעובדים הקבועים, שנהנים מהסכמים קיבוציים בתנאים טובים. זה היה תמיד דיל שהוועדים וההסתדרות רקמו עם המעסיקים, דיל שנשען על מתן תנאים מופלגים לעובדים הקבועים (לרבות תוספות שכר בתקופות מיתון ומשבר והגנה טוטאלית מפני פיטורים) ויצירת מעמד מקביל של עובדים נחותים שמתנהל כמו שוק עבדים וג'ונגל תעסוקתי: שכר עלוב, תנאים ירודים ונצלניים וביטחון תעסוקתי אפסי. עובדי הקבלן הם יצירי כפיהם של ועדים חזקים שלא היו מוכנים לוותר על דבר למען זולתם עובדי הקבלן, וגם לא היו מסוגלים להסתכל על האנשים השקופים שעובדים לצדם בתנאים לא תנאים.

עיני יכול להכות על חטא כעת ולפעול לשיפור מצבם של עובדי הקבלן, עובדי חברות כוח האדם ועובדי דור ב', אבל שלא יהיו לו אשליות: הדרך היחידה לעשות זאת היא להכניס יותר גמישות ורציונליות בהסכמי עבודה קיבוצייים, שנראים לעתים מנותקים מהמציאות.

הבנקים

לאחר שנים של רעש וזמזום אינסופי על עמלות הבנקים נהנו הבנקים בחודשים האחרונים משקט יחסי, משום שהזעם הצרכני והציבורי הופנה למטרות אחרות: הדיור, המזון, יוקר המחיה וכיו"ב. אבל הבנקים בעולם נמצאים זה שלוש שנים בעיצומה של טלטלה דרמטית שהחלה כשכמה מהם קרסו ברעש גדול במשבר של 2008 ואילצו את הממשלות להזרים להם מאות מיליארדי דולרים ולהצילם. אחת התוצאות של המשבר היתה שהבנקים בעולם נכנסו לבונקר, צימצמו מאוד את מתן האשראי, ולמעשה במקום לספק חמצן ולסייע לצמיחת הכלכלות, הם עסוקים בניסיון לשמור על עצמם. כך באירופה.

אצלנו, הבנקים לא הגיעו עד כדי כך רחוק בשל כל מיני סיבות, אבל כעת הם צריכים לעלות על מסלול דומה לזה שבו נמצאים שאר הבנקים בעולם ולחזק את הונם. הגדלת ההון פירושה חיזוק היציבות שלהם, ובתנאים מסוימים המשמעות היא גם מניעת אשראי מהמגזר העסקי. גם בנק ישראל מתכנן מהלכים להגדלת הונם של הבנקים, וכבר עתה אנחנו שומעים תרחישי אימה על מחנק אשראי מתקרב. אין צורך להיבהל. גם בעבר נקט בנק ישראל פעולות שונות להגדלת הונם של הבנקים ולהטלת מגבלות שנועדו לצמצם את סיכוני האשראי של הבנקים, ושמענו תגובות ואזהרות דומות.

בשורה התחתונה, הפעולות שנקט בנק ישראל סייעו למערכת הבנקאות הישראלית לצלוח את משבר הבנקאות העולמי בקלות. ייתכן שיהיו כמה נפגעים בודדים ממהלך של הגדלת הונם של הבנקים: בעלי השליטה ייאלצו להסתפק בדיווידנדים צנועים יותר, ואילו הלווים הגדולים יצטרכו להוריד את רמות המינוף שלהם. מי ייהנה מכך? כמעט כולם. המפקידים ייהנו מבנקים יציבים יותר, הבנקאים יתמודדו עם רמות סיכון נמוכות יותר והלווים הקטנים והבינוניים ייהפכו לקהלי יעד מועדפים יותר, משום שהבנקים יעדיפו לפזר את האשראי בקרב לקוחות רבים וקטנים ולא למקדו בכמה קבוצות לווים גדולות ומסוכנות.

אנשי עסקים

באחרונה נשמעות טענות של אנשים במגזר העסקי כי הם חשים נרדפים וחוששים מזעמו של הציבור, ואף מאלימות כלפיהם. זה מצער ומטריד מאוד. יהיה זה הרסני ואסוני אם אנשי העסקים ויזמים ייהפכו ליעד לפעולות אלימות, וצריך להתייחס בחומרה רבה לכל ניסיון כזה.

המחאה של החודשים האחרונים דווקא התנהלה בצורה הכי דמוקרטית שרק אפשר, ללא שום אלימות. זהו הישג גדול לשמר אנרגיות של מחאה וזעם צרכני וציבורי בלי לגלוש לאלימות. זהו הישג אדיר להביא חברת ענק כמו תנובה לחשבון נפש שיגרום לה לשנות את דרכה ולהוריד מחירים, ולהאיץ גם במתחרות שלה, שטראוס וטרה, ללכת בעקבותיה - אך ורק באמצעות חרם צרכני. המסר הכוחני היחיד בפעולות המחאה עד כה הוא שהצרכנים יכולים להתלכד ולפעול כגוש אחד כדי להחרים את השירותים והמוצרים של חברה שנהגה כלפיהם בחזיריות. הציבור פועל כאן בכיפופי ידיים שכל איש עסקים מכיר מקרוב מחייו העסקיים מול הספקים, הלקוחות או המתחרים שלו.

למגזר העסקי יש תפקיד חשוב ודרמטי בבניית המשק הישראלי ובצמיחתו. דו"ח טרכטנברג ודו"ח ועדת הריכוזיות הם דו"חות חשובים לחיזוק של המגזר העסקי וליצירת הזדמנויות עסקיות ליזמים רבים, ובעיקר הם הזדמנות לחשבון נפש לחברות מונופוליסטיות בענפים לא תחרותיים להסתכל על מי שמאפשר להם להרוויח, לחלק דיווידנדים ולמשוך משכורות עתק ובונוסים חלומיים. האיום היחיד שצריך להיות מופנה אל אנשי עסקים הוא שעליהם להתחשב בצרכנים שלהם ובכוח הקנייה, כי אם לא כן - הצרכנים יקנו אצל מישהו אחר.