חינוך חינם לא שווה הרבה
ההתמקדות בדרישה לחינוך חינם דחקה את הדרישות בנוגע לטיבו
אחד הדגלים העיקריים שהניפו אנשי תנועת המחאה הוא הדרישה לחינוך חינם לגיל הרך. לפחות בנקודה זו זכתה המחאה להצלחה מסחררת, שכן ההמלצה המרכזית של דו"ח טרכטנברג היא הרחבת חינוך החינם כך שיחול מגיל שלוש בכל רחבי הארץ. ומאחר שזו ההמלצה המרכזית, ההערכה הרווחת היא שאם הדו"ח יאושר, ההמלצה אכן תיושם וישראל תעבור למבנה של מערכת חינוך חובה חינם מגיל שלוש ועד כיתה י"ב.
מעמד הביניים רשם הישג מרשים: לפחות נטל המימון של חינוך ילדיו בגילאי 3-4 יוסר ממנו. עם זאת, מלבד הסרת הנטל המימוני, ספק אם יש למעמד הביניים סיבה להתגאות. ההתמקדות בדרישה הכמותית - תנו לנו חינוך חינם - דחקה את הדרישות הנוגעות לטיב החינוך. לפחות במקרה של הגנים בישראל, יש מקום לחשד כי מה שניתן בחינם גם שווה חינם. ולא הרבה יותר מכך.
פעם בשנה מפרסם ארגון OECD דו"ח השוואתי מקיף על מערכות החינוך במדינות הארגון. הדו"ח, EAG (Education At a Glance), מנותח לעומק בשביל משרד החינוך בידי פרופ' רות קלינוב, מכלכלניות החינוך המובילות בישראל.
הדו"ח האחרון של EAG, המתייחס לשנים 2008-2009, פורסם רק לפני כמה שבועות, וכרגיל עולה ממנו המסקנה כי ההשקעה של ישראל בחינוך נמוכה משמעותית לעומת זו של מרבית המדינות המפותחות. עם זאת, הניתוח של קלינוב מלמד כי ההשוואה הכספית בלבד (כמה כל מדינה משקיעה בחינוך בערכים דולריים) עלולה להטעות, וכי מה שיש לבחון הוא ההשקעה הפיזית בחינוך - כמה מורים, כמה שעות הוראה, יחס מורים לתלמידים וכו'. הניתוח הפיזי מעלה תמונה מעורבת מאוד על ההשקעה של ישראל במערכת החינוך שלה.
בכל מקרה, התמונה כבר אינה מעורבת כאשר מדובר בהשקעה של ישראל בחינוך בגיל הרך - גנים. כאן מתברר כי גם מבחינה כספית וגם מבחינה פיזית, ההשקעה של ישראל נמוכה לאין שיעור מזו של כמעט כל מדינות OECD. כך, ההוצאה בישראל ב-2008 היתה 3,953 דולר לכל ילד גן. זאת לעומת הוצאה של 6,210 דולר לילד גן במדינות - OECD השקעה גבוהה ב-60% מזו של ישראל. ב-1998-2008 גדלה ההשקעה של ישראל בילדי הגן רק ב-31%, בעוד המדינות המפותחות הגדילו את השקעתן ב-73%. למותר לציין כי תוספת ההשקעה של ישראל בגנים היא הנמוכה ביותר מבין השלבים במערכת החינוך - החינוך היסודי והתיכוני עברו בארבע השנים האחרונות שתי רפורמות ענקיות (אופק חדש, עוז לתמורה). ומה התרחש בגנים? השנה נזכרו באיחור לתת שם תוספת קטנה, בגין אופק חדש.
ההשקעה הכספית, עם זאת, היא רק חלק מהתמונה. תמונה מלאה יותר מתגלה כאשר בוחנים את הנקודה החשובה באמת - השירותים הניתנים פיזית בגנים. דו"ח EAG מספק שני נתונים השוואתיים בנוגע לגנים. הראשון הוא מספר הילדים הלומדים בגנים - השיעור בישראל הוא גבוה יחסית, 89.4% מהילדים בגילאי שלוש ומעלה לומדים בגנים (לעומת ממוצע של 70% ב-OECD).
אבל בעוד ישראל מובילה במספר ילדי הגן שלה, בכל מה שקשור לאיכות החינוך שמקבלים ילדי הגן - זה כבר סיפור אחר לגמרי. הנתון האיכותי היחיד שמביא EAG הוא היחס בין מספר הגננות למספר התלמידים. היחס הזה בישראל הוא 22.6 ילדים לגננת, לעומת 14.3 ילדים ב-OECD. יחס התלמידים לגננות גבוה בישראל בכ-60% מזה שבעולם. למעשה, כאשר מצרפים את עוזרות הגננות, היחס בישראל מתקרב למקובל ב-OECD. משמע, את החסר בגננות מקצועיות ממלאים בישראל עם עוזרות הגננות, החסרות הכשרה מקצועית של גננת.
מי שרוצה להתנחם מוזמן לקרוא את הדו"ח המסכם של OECD על מדיניות החינוך לגיל הרך במדינות הארגון, שממנו עולה כי כמעט לא קיימת מדיניות כזו גם במדינות האחרות. חוקרי OECD מלינים על כך שהגננות, בכל המדינות, סובלות משכר נמוך ומהיעדר הכשרות מתאימות. כתוצאה מכך, הרוב המוחלט של הגננות הן נשים - המדינות המפותחות לא מצליחות למשוך גברים לתפקיד החשוב של חינוך בגיל הרך. נוסף על כך, כפי שעולה מחלקיות הנתונים בדו"ח EAG, אין כמעט איסוף מידע שיטתי על מה שקורה בגנים.
ההשקעה בילדי גן, בכל המדינות, נמוכה משמעותית מההשקעה בתלמידי בית ספר - אף שמבחינה מקצועית צריך היה להיות בדיוק הפוך, שכן ככל שהילד צעיר יותר כך הוא זקוק לצוות מקצועי גדול יותר שיטפל בו. הערכת OECD היא כי ההשקעה הממוצעת בילדי הגן היא מחצית מזו שצריכה היתה להיות. כמו כן, המדינות השונות נוטות להתמקד בפתיחת עוד ועוד גנים, במקום בשיפור החינוך בגנים הקיימים (נשמע מוכר?).
בכל העולם, בקיצור, החינוך לגיל הרך מוזנח ומחופף. מעט הנתונים ההשוואתיים, עם זאת, מלמדים כי בישראל הוא מוזנח ומחופף במיוחד. ההתמקדות של המחאה הציבורית בהרחבת חינוך החינם לגיל שלוש, מבלי להעלות שאלות על טיב מערכת החינוך לגיל הרך והאם היא בשלה בכלל להרחבה כזו, כנראה לא תסייע בשיפור איכות החינוך בגיל הרך בישראל.