הפתרון למצוקת הדיור: לבנות מעל בתי קברות לא פעילים

התחום החם בענף הנדל"ן, בעיקר באזורי הביקוש, הוא הקבורה. כיום, קיבוצים רבים, ולא רק הם, מרחיבים את שטחי הקבורה בגבולם.

עסק טוב הוא קבורה. מחירי הקרקע טובים, הוצאות פיתוח אינן גבוהות, לתחזק לא צריך, אפשר לספק שירותים נלווים והעיקר: הביקוש, שאינו תלוי במצב הכלכלי, יציב או עולה בהתאם לאזור.

רוב שטחי הקבורה הם כמובן באזורי ביקוש, שכן המתים, כמו החיים, רוצים להיות קרובים לבית. לא ברור מתי יגיע המועד שבו יחל פינוי-בינוי הפוך, אבל ברי הוא שיומו יבוא, אם לא יחול שינוי דרמטי בהתייחסות החברה לבתי הקברות.

יש כמה פתרונות אפשריים לדחיית הקץ. האחד, שניצניו נראים כאן ושם, קבורה בקומות. אחר, המתבצע במינון נמוך מאוד, קבורה זוגית, כלומר שניים בכל קבר - כאשר שכבת עפר מפרידה בין הנפטרים. שיטות אחרות, כמו שריפת גופות, לא יתקבלו כאן, בהיותן נוגדות את ההלכה; ומנהגי בית ראשון (מאספות) ובית שני (גלוסקמאות) הדורשים טיפול בשיירי הנפטר לאחר כשנה (איסוף העצמות למכלים קטנים), כבר לא מעשיים בימינו.

שטחים יקרים מפז מכוסים במרכזי הערים הוותיקות בקברים, עיקרם כאלה שאין מי שבאים לבקרם כלל. בתי הקברות סנהדריה והטמפלרים בירושלים, טרומפלדור ונחלת יצחק בתל אביב, בית הקברות היהודי ביפו, בתי הקברות הישנים ברעננה, בראשון לציון, בכפר סבא, בבאר שבע, בחיפה ובנתניה, שחלקים ניכרים בהם מתפוררים ומוזנחים, ממוקמים באזורים שבהם מצוקת הדיור הולכת וגוברת, וקרקע אין.

מעצם טיבו, העיסוק בבתי עלמין, אינו חביב על מוסדות השלטון והתכנון, מן סרח עודף שמתעלמים ממנו. עוד בימי הבריטים, שהורישו לנו בתי עלמין רחבי ידיים ומטופחים בירושלים, ברמלה, בחיפה ובבאר שבע, השאירו את עיצוב בתי הקברות לשיקול הוועדות ללא הנחיות תכנוניות של ממש ברמה המתארית. מורשת זו ממשיכה עד עצם היום הזה.

הכותב הוא שותף במשרד עורכי הדין יגאל ארנון ושות' ועוסק בדיני תכנון ובנייה ודיני קבורה