טרכטנברג מגיש את החשבון - וכולם קמים והולכים

>> בעיצומה של המחאה הציבורית, כשיושבי אוהלים נעטפו באהדה חוצת מחנות ומעמדות, התעוררה בקרב המוחים תחושת דאגה מפני מבחן "קיפול האוהל" - מה יקרה אם לא יימצאו פתרונות משביעי רצון לדרישות המחאה עד שיגיע הרגע שבו יצטרכו לקפל את האוהל?

החשש היה שאם האוהלים יקופלו, גם המחאה הציבורית תתקפל עמה. ואולם, כבר אז היה ברור שזהו לא המבחן האמיתי של המחאה. האוהלים שקופלו אתמול בשדרות רוטשילד אינם אלא סמל להתעוררות החברתית הגדולה ביותר שהיתה כאן בעשורים האחרונים. קיפולם לא מכרסם בהתעוררות הציבורית שעודנה כאן וכנראה תהיה כאן עוד זמן לא מועט. ההישג השבועי שלה - הורדת מחירי החלב והזעזוע בתנובה - מזרים למודעות הצרכנית והציבורית דלק למאבקים שבדרך.

המבחן האמיתי הוא המוכנות של מי שתמכו ולא תמכו במחאה - פוליטיקאים, אנשי עסקים, ראשי רשויות, שכירים בעלי שכר גבוה ואחרים - לשלם את מחיר הדרישות של המחאה. כבר מיומה הראשון של המחאה נראתה רשימת הדרישות של המוחים (ושל תומכיהם הרבים) כמו של חבורה שיושבת במסעדה ומזמינה מכל טוב ובלי חשבון. אבל היה גם ברור שהחשבון יגיע - וברגע שזה יקרה, איש לא ירצה לשלם אותו וכולם יקומו מהשולחן בתקווה שמישהו אחר ישלם.

פרופ' מנואל טרכטנברג, שמונה על ידי ראש הממשלה כדי לגבש את ההמלצות שיתנו מענה לדרישות, הבין זאת מהר מאוד. הוא ידע היטב כבר כשקיבל עליו את התפקיד שלא ניתן יהיה לצאת עם תוכנית שמשמעותה הגדלת הגירעון בתקציב המדינה ולכן הוא שמר על הכלל הזה.

טרכטנברג גם ידע ששינוי סדרי העדיפויות הוא סיסמה נחמדה שקשה מאוד להוציאה לפועל בישראל הסקטוריאלית והכוחנית, שבה רק מי שיש לו שאלטר, לוביסטים או קבוצת כוח מאחוריו - מצליח לדאוג לעצמו על חשבון הכלל. לפיכך, יצא טרכטנברג עם תוכנית מידתית, שקולה, שעונה על לא מעט צרכים ויש בה כמה נפגעים שמשלמים מחיר סביר, אך לא כזה שגורם לרעידת אדמה וטלטלה בניהול תקציב המדינה.

את זה הוא השאיר לבוחרים, שמן הסתם יעשו זאת בבחירות הבאות. ההישג המרכזי של טרכטנברג - יותר מכל אחת מהמלצותיו - הוא הגדרת המציאות הכלכלית-חברתית בישראל העכשווית. הוא הגדיר את המחלות, את הצרכים, את הפתרונות שניתן ליישם בטווח הקצר, והותיר סדר יום פתוח בשורה של נושאים לממשלה הזו ולאלה שיבואו אחריה. טרכטנברג הוא גם המלצר שהביא את החשבון הבלתי מנופח יחסית של דרישות המחאה עד כה לשולחנה של החברה הישראלית.

זה לא עזר לו. הוא נתקל בגל התנגדות חריף מכל כיוון אפשרי. המוחים מאוכזבים כי זה לא מספיק ("שיננית במקום טיפול שורש"), יו"ר ההסתדרות עופר עיני מתגלה כחומת האש של המונפולים כשהוא מתנגד להורדת מכסים (שמנפחים את יוקר המחיה), התעשיינים (שנהנים מאוד בשבועות האחרונים מהתחזקות הדולר) זועקים על ייקור עלויות המעסיקים - וכולם גם יחד הפעילו בימים האחרונים לחץ כבד על ראש הממשלה שלא לקבל את המלצות טרכטנברג. כל אחד אומר: אני לא משלם. תשלם אתה.

אם לרגע נדמה היה שהמחאה העממית הזו תוליד גם ניצנים של סולידריות חברתית, הרי שהתגובות של המתנגדים מלמדות שזו היתה ציפייה מוגזמת. זה עדיין זמנם של כוחנות וכיפופי ידיים. הדבר המעודד היחיד הוא שהציבור גם למד שהוא יכול לכופף ידיים. אתמול הוא כופף את ידה של תנובה, מחר יכופף את ידי המתנגדים האחרים לסדר החברתי-כלכלי שמציע טרכטנברג. הצרכנים הישראלים התבגרו, אבל הציבור הישראלי (הכולל את כל בעלי העניין - מונופולים, מעסיקים, ועדים, פוליטיקאים וכדומה), צריך לעשות עוד דרך ארוכה עד שיוכל להיקרא ציבור סולידרי.