אובדן ערכים - לא מזומנים

ועדת טרכטנברג פספסה לגמרי את מהות המחאה החברתית ובחרה להתרכז בתגמול קל של מעמד הביניים והנצחת החולשה של השכבות המוחלשות על ידי מתן מענקי צדקה מגוחכים.

היא עשתה זאת מכיוון שהביטה על המציאות והחברה בישראל כעל כדור עגול שנוצרו בו חורים. היא ניסתה לאפיין את החורים, את גודלם ואת צורתם, ולאחר מכן לסתום אותם במגבלות התקציב והמנדט שניתן לה. זו הייתה מהותה, וזו הייתה גם טעותה.
ההתמקדות בחורים המצויים ב"כדור המציאות החברתית", במקום לנסות להיכנס פנימה ולהבין מה קיים בליבת הכדור שגרם לחורים להיווצר, גורמת לכך שהפתרונות המספריים שנתנה ועדת טרכטנברג לא יפתרו את הבעיה, שכן חורים חדשים ייווצרו. סתימת החורים לא תשנה את המציאות באופן מהותי, אם ישנו גרעין פנימי בוער שיוצר חורים.

ישנה בעיה חברתית עמוקה במדינת ישראל. ישנם פערים עצומים בין חלקים שונים באוכלוסיה שנוצרים ומועצמים על ידי מדיניות חברתית הקובעת את המדיניות הכלכלית המזיקה ליוקר המחיה, לחינוך, לדיור, לרווחה ולכל שאר הנושאים שעליהם זעקת המחאה הזו. זו לא בעיה של מעמד הביניים, זו בעיה שנוגעת לאחריות החברתית של כולנו. המחאה אמנם אמרה "די, די המחיר כבד עלי" אבל היא בעיקר צעקה "העם דורש צדק חברתי". צדק כערך. זוהי מחאה חברתית ערכית שזועקת על אבדן ערכים. לא בהכרח על אבדן מזומנים. לכן הזעקה היא "העם דורש". לא מעמד הביניים דורש, לא אשכנזים שלא מצליחים למצוא דירה ברוטשילד דורשים, אלא כולם. כל אזרחי המדינה. אם אנשי ועדת טרכטנברג היו קשובים מספיק, הם היו שומעים את הזעקה. אם הם היו מנסים לראות את הליבה ולא את המעטפת המחוררת, הם היו מבינים אותה.

מהם אותם ערכים שאיבדנו? יתכן שהם אותם ערכים שעליהם היתה אמורה לקום המדינה ומוזכרים במגילת העצמאות, אך מעולם לא השכילו לממש אותם, ובראשם, "שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין". אי מימוש ערכים אלה הוליך לקלקולים רבים שיש לתקן בחברה הישראלית, שיחד חברו לקלקול גדול, לגרעין פנימי שיוצר את החורים בכדור המציאות של החברה הישראלית. המחאה מנסה לזעוק לשינוי ולתיקון הקלקול הפנימי הזה. שינוי ותיקון לא קורים ביום אחד, וגם לא אחרי חודשיים של דיונים בוועדה שאינה מבינה את מהות התיקון שעליה להציע.

לכן, במקום להיות מוטרדים אם מסקנות הועדה מספקות את דרישות המחאה ופותרות את המצוקה, ובמקום לתהות אם הממשלה תצליח לממש וליישם את המסקנות שלה, יש לי הצעה הרבה יותר פשוטה, ממש מהפכה וחשיבה חדשנית, שהיתה חוסכת את הכספים הרבים שהושקעו בתפקוד ובתחזוק הועדה. בואו נחזור לרעיון הדמוקרטי הבסיסי: קיום החוק הקיים במדינת ישראל.

קחו לדוגמא את חוק הדיור הציבורי משנת 1998 ומוקפא ע"י חוק ההסדרים. מאות מיליוני שקלים יושבים בקופת הדיור הציבורי ללא שימוש; או את חוק חינוך חינם מגיל 3 משנת 1999 ומיושם ברמה מזערית בלבד; או את קיומן של חברות כוח אדם, שמובילות באופן ישיר לניצול פושע של עובדי הקבלן ולעבירה בוטה על החוק אשר מחייב להעניק למועסקים זכויות סוציאליות בסיסיות (ובמיוחד שהמדינה היא המעסיק מספר אחת של עובדים אלו).

אז לפני שאתם דנים אם מסקנות הועדה יהפכו לחוקים מחייבים, בואו נתחיל בקיום החוקים הקיימים ומניעת אי מימושם על ידי חוק ההסדרים השערורייתי. יהיה זה צעד ראשון בשינוי החברתי, מתוך הבנה שהשינוי הוא תהליך ארוך טווח, של ניסוי וטעייה, של בניית אמון מחודש במערכת היחסים בין הציבור ונבחריו, בין הערכים עליהם מושתתת המדינה ומימושם.

הכותבת היא מפעילי המחאה בירושלים