דו"ח טרכטנברג מזיק לבריאות

ברוכים הבאים ליקום המקביל של טרכטנברג. אם מישהו היה מגיע לכאן מהירח וקורא את פרק הבריאות בדו"ח של ועדת טרכטנברג, הוא היה עלול להתבלבל ולחשוב שבכל מה שקשור למערכת הבריאות - המצב בישראל פשוט מצוין.

פרק הבריאות הקצרצר, שני עמודים בסך הכל מתוך מאות עמודים, נפתח במחמאות למערכת הבריאות וביצועיה, כאילו בשבועות האחרונים לא היה פה כאוס סביב התפרקותה של המערכת, וכאילו חברי הוועדה מעולם לא שמעו על הפערים הקשים בבריאות בין פריפריה למרכז, בין עניים לעשירים ובין ערבים ליהודים.

"מערכת הבריאות הישראלית היא מהמובילות בעולם, הן במדדים אבסולוטיים כמו תוחלת חיים והן במדדים של שביעות רצון", כותבים חברי הוועדה, כשהם מתעלמים לחלוטין מכך שתושב תל אביב אולי יכול להביע שביעות רצון, אך מה עם תושב הפריפריה או האזרח הערבי שתוחלת חייו נמוכה בהרבה?

על סל הבריאות כותבים חברי הוועדה כי "חוק ביטוח בריאות ממלכתי ביסס סל שירותים ותרופות ציבורי מהרחבים בעולם, המתעדכן משנה לשנה וניתן באופן שוויוני לכלל תושבי ישראל בפרישה רחבה ובאיכות גבוהה". ושוב, אף לא מלה על כל אותם רבבות אזרחים שמדווחים מדי שנה כי אינם מסוגלים לממן אפילו את התרופות והשירותים שבסל - בגלל תשלומי ההשתתפות העצמית הגבוהים. אלה אינם קיימים כנראה ביקום של טרכטנברג.

הפרק אינו עוסק כלל בעובדה שרק כ-62% מתוך ההוצאה הלאומית לבריאות, שמסתכמת בכ-60 מיליארד שקל, ממומנים על ידי המדינה, שיעור הממקם את ישראל בתחתית הדירוג בהשוואה למדינות OECD, מבחינת שיעור ההשקעה הציבורית שלה בבריאות. מתחתיה נמצאות רק הונגריה, פולין, אסטוניה, דרום קוריאה, מקסיקו וטורקיה. במקום זאת, מסתפק פרק הבריאות בדו"ח באמירה כמעט אגבית על גידול מסוים בהוצאה הפרטית לבריאות.

וכיצד גדלו ההוצאות של משקי הבית על בריאות? אף מלה על מדיניות הממשלה שהובילה לכך. צוות טרכטנברג מסביר זאת כך: "הגידול בהוצאות משקי הבית מוסבר בחלקו בהזדקנות האוכלוסייה וכן משיפור ברמת החיים בישראל אשר הביא לגידול ברכישת שירותי בריאות שאינם ברובד הציבורי הרחב, כמו טיפולים קוסמטיים, טיפולי פנאי ובחירת הרופא המטפל בביטוחים הפרטיים". במלים אחרות, מרוב ניתוחים פלסטיים גדלה לנו ההוצאה הפרטית על בריאות. לקרוא ולא להאמין.

בהמשך מגיעה מחמאה לממשלה, איך לא. "ההוצאה הפרטית הגדולה ביותר של משקי הבית בתחום הבריאות היא על בריאות השן", מספר לנו הדו"ח, אך מיד מרגיע: "ב-2010 החליטה הממשלה על הכללת טיפולי השיניים לילדים לסל שירותי הבריאות שבאחריות קופות החולים, באופן הדרגתי, כך שעד 2013 כל ילד עד גיל 14 יהיה זכאי לטיפולי שיניים במסגרת סל הבריאות. המהלך צפוי להפחית מהנטל על משקי הבית ולהגדיל את ההוצאה הציבורית תוך הקטנת ההוצאה הפרטית על שירותי בריאות".

הדו"ח רק שוכח לציין כי חלק גדול ממימון הרפורמה החשובה בבריאות השן הגיע מקיצוץ בתקציב סל התרופות (האוצר התנגד למימון מלא של התוכנית), וכי מדובר בטיפה בים בלבד - לא מהלך שישנה מהותית את הרכב ההוצאה על בריאות של אזרחי ישראל. לכל הפחות היה יכול טרכטנברג להמליץ על הכנסת כל שירותי בריאות השן לסל, או למצער החלת הרפורמה גם על קשישים (האוכלוסייה שסובלת יותר מכולם מהיעדר מימון לטיפולי שיניים) - ולהקצות לכך תקציב ייעודי. הוא בחר שלא לעשות כן.

מילות הביקורת היחידות כמעט בדו"ח על מצבה של מערכת הבריאות הן אלה: "כשלי השוק המאפיינים את שוק הבריאות, ובראשם מחסור באינפורמציה וקשיחות הביקוש למוצרי בריאות, עלולים בהיעדר רגולציה והסדרת שוק להביא לעלייה במחירי השירותים, לביטוחים כפולים ואף לצריכת יתר של שירותים רפואיים". לא רק שמדובר במנטרות שהאוצר משמיע כבר שנים, כאילו צריכת יתר של שירותים רפואיים היא הבעיה המרכזית של צרכני הבריאות בישראל (רמז: היא לא), אלא שגם אין בצדן של מלות הביקורת האלה שום המלצה מוחשית לתיקון, ובטח שלא תקציב ייעודי לכך.

ההמלצה היחידה שהצלחנו למצוא בשני עמודי הדו"ח המוקדשים לבריאות היא זאת: "מומלץ לשקול דרכים להגברת הרגולציה על ביטוחי הבריאות הפרטיים ולהגברת השקיפות בהם". ואם זה מה שחברי ועדת טרכטנברג סבורים שיציל את מערכת הבריאות שלנו, יצמצם את הפערים ויקטין את ההוצאה הפרטית לבריאות ¬ אז בתחום הבריאות, הדו"ח שלהם הוא אכזבה מהדהדת.