מה שהוועד שכח לספר: כבר יש עובדי קבלן ברכבת

>> זעקתם של ועד עובדי הרכבת, המגובה על ידי ההסתדרות, נסמכת על הטענה כי לא יתנו יד להכנסת עובדי קבלן מנוצלים לשורות הרכבת. דאגתם של אנשי הוועד לתנאי העובדים אכן נוגעת ללב, אלא שמה שהוועד אינו מזכיר הוא כי קיימת ברכבת עבודת קבלן, ברשות ובגלוי, כבר שנים רבות.

לא מדובר בעובד אחד או שניים, אלא ב-200 איש - 30 דיילים ו-170 קופאים וקופאיות, המועסקים על פי מכרז שמוציאה הרכבת אחת לכמה שנים, וב-15 השנים האחרונות זכתה בו פעם אחר פעם חברת מנפאואר. אותם 200 איש משתכרים רק מעט מעל שכר מינימום, ובניגוד לחוק תשעת החודשים, שקובע כי עובד קבלן יהפוך לעובד החברה בתוך זמן קצר - הם עובדים חמש שנים, לעתים עשר ואף יותר באותו תפקיד בדיוק, וממשיכים לקבל את שכרם מחברת הקבלן.

לדברי מנפאואר, המעבר לא מתקיים מסיבה פשוטה. "אנחנו לא ספקי כוח אדם", הם אומרים, "אלא ספקי שירות". 200 מקבלי משכורות הם באמת לא כוח אדם. מובן כי למרות התירוץ המכוער, אין טעם לבוא בטענות לחברת הקבלן. נשאלת רק השאלה מדוע בחר הוועד להיתלות בטענת עובדי הקבלן, כשמדובר במודל העסקה שבו הוא תומך כבר שנים רבות?

למה למשל לא יוצא הוועד, ובראשו גילה אדרעי הלוחמת בהפגנות רועשות, כולל התעמרות בחייהם של נוסעים שבסך הכל שילמו על כרטיס (וגם הרבה מסים שמממנים את עובדי הרכבת), למען אותם קופאים ודיילים? התשובה פשוטה: עובדי הקבלן אינם מעניינים אף אחד.

הוועד בלחץ, מכיוון שבעתיד הקרוב יגיעו עובדים חיצוניים, ישראלים וכאלה שיבואו מעבר לים, שעלולים לחשוף את ערוות העובדים הוותיקים - אלה שהפכו את הרכבת לארגון רקוב במיוחד, ולאחד מנותני השירות הציבורי הגרועים בישראל.

מהתנהלות הוועד בימים האחרונים נראה שהוא התבלבל. נדמה לו שהרכבת שלו, וכי אלימות והיתלות בתירוצים מופרכים יעזרו לו לשמור על מעמדו, מבלי שינקוף אצבע כדי לעשות עבודה טובה יותר עבור לקוחותיו. ברוח הימים האלה, חשוב להזכיר כי להתנהלות יהירה ומנותקת יש מחיר, וכי לא לעולם חוסן. אם אפשר לפרק פירמידת שליטה פרטית - אפשר לפרק גם ארגון ציבורי השייך למדינה.