האשליה של מדינת הרווחה

>> מסקנות ועדת טרכטנברג, שיפורסמו היום, אמורות לספק מענה לתביעה המרכזית של המחאה החברתית - להפוך את מדינת ישראל למדינת רווחה. ליתר דיוק, להפוך את מדינת ישראל למדינת רווחה מקיפה ועמוקה יותר, מאחר שכל מדינה שיש בה ביטוח לאומי ומיסוי פרוגרסיבי היא בהכרח מדינת רווחה. השאלה היא רק היקף מדינת הרווחה.

על שאלת ההיקף הראוי של מדינת הרווחה יש תשובות שונות בעולם. ב-2008, לפני שהשלכות המשבר העולמי על הוצאות של ממשלות בעולם הורגשו במלואן, היתה ההוצאה האזרחית הממוצעת של ממשלה במדינות המפותחות 40% מהתוצר. הבחירה בנתון המעודכן האחרון לפני פרוץ המשבר חשובה, שכן מאז גדלו הוצאות הממשלות בעולם במידה ניכרת, אך הן לא הופנו לרווחה אלא להצלתם של בנקים קורסים. הבחירה בהוצאה האזרחית בלבד חשובה אף היא, כי מדובר בבחינה רק של הכספים שהמדינות הוציאו על שירותי רווחה לאזרחיהן - בלי הוצאות על ביטחון וריבית.

באותה נקודת זמן, סוף 2008, הממוצע של המדינות המפותחות היה 40% מהתוצר. אבל זהו ממוצע בלבד, ומנעד ההוצאה בין המדינות השונות היה רחב מאוד. בקצה העליון עמדו מדינות סקנדינוויה - שוודיה עם הוצאה של 48.7% ופינלנד עם הוצאה של 48%. בקצה התחתון עמדו כמה מדינות בולטות לא פחות - שווייץ ואוסטרליה, עם הוצאה של 30.7%. ישראל וארה"ב מגיעות מיד לפני שווייץ ואוסטרליה, עם הוצאה של 31.8% מהתוצר.

הנתונים מלמדים כי בשאלת "עומק מדינת הרווחה" ישנם הבדלים דרמטיים בין המדינות המפותחות - הבדלים של 50% בהיקף ההוצאה ביחס לתוצר. הנתונים מלמדים גם כי ההבדלים ב"עומק מדינת הרווחה" לאו דווקא משפיעים על איכות המדינה. שווייץ ואוסטרליה הן מדינות איכותיות לא פחות משוודיה ופינלנד, ואיכות החיים בשווייץ ובאוסטרליה אינה נחותה מזו של מדינות סקנדינוויה.

כלומר, הנתונים מלמדים שישנם מודלים שונים באשר ל"עומק מדינת הרווחה", שמצליחים באותה מידה. הבחירה במודל המתאים לכל מדינה היא לפיכך עניין תרבותי-אידיאולוגי, ולא כלכלי.

הנתון של ישראל, הוצאה אזרחית של 31.8% בלבד מהתוצר, מלמד כי ישראל בחרה ב-25 השנים האחרונות במודל הלגיטימי של שווייץ ואוסטרליה. המחאה החברתית של הקיץ האחרון מלמדת כי הציבור בישראל מעדיף במודל - הלגיטימי לא פחות - של פינלנד ושוודיה. מאחר שהבחירה בין המודלים היא עניין תרבותי גרידא, אין כל סיבה לא לעבור מהמודל האחד לאחר - ובלבד שהציבור בישראל מבין את המחיר הכרוך בכך.

ההבדל המהותי בין המודלים השונים של מדינת הרווחה הוא במידת התיווך הממשלתי באספקת שירותי רווחה. משמע, בהיקף השירותים שהמדינה מספקת, ומצד שני בהיקף המסים שהיא גובה. בארצות סקנדינוויה, המדינה מספקת היקף רחב מאוד של שירותי רווחה. שירותים עולים כסף, ולכן המדינה מממנת את היקף השירותים הגדול באמצעות גביית מסים גבוהה. המודל הסקנדינווי, לכן, הוא הרבה מסים שמממנים הרבה שירותים.

המודל האוסטרלי-שווייצי, וגם זה האמריקאי, מציעים נוסחה הפוכה: מעט שירותים תמורת מעט מסים. במדינות אלה, כלומר, מעדיפים להשאיר לאזרח יותר כסף בכיסו הפרטי, ובתמורה המדינה מתחייבת לספק לו פחות - רק את המינימום ההכרחי ותו לא. כדי לעבור מן המודל האחד לאחר תצטרך ישראל לבצע את השינויים הכרוכים בכך. הכוונה היא שיהיו הרבה יותר עובדי מדינה שיצטרכו לעבוד כדי לספק שירותים לציבור, וכן שהמדינה תזדקק להרבה יותר כסף כדי לממן אותם, ולכן המדינה תצטרך לגבות הרבה מסים.

כדי שהשינוי הזה - מעבר מממשלה רזה שמספקת מעט לממשלה רחבה שמספקת הרבה וגובה הרבה - יהיה מוצלח, צריכים להתקיים שלושה תנאים: האחד, הממשלה תהיה יעילה באספקת שירותים; השני, עובדי הממשלה יהיו יעילים ויהיו מוכנים לעבוד קשה כדי לשרת את הציבור; והשלישי, הציבור יהיה מוכן לשלם עבור הממשלה היעילה שלו ועבור עובדי הציבור המסורים שלו מסים גבוהים.

שלושת התנאים האלה מתקיימים בסקנדינוויה, ולכן מדינות סקנדינוויה הן מדינות רווחה "עמוקות" מוצלחות מאוד. אף אחד מהתנאים האלה, עם זאת, אינו מתקיים בישראל. הממשלה שלנו היא בלתי יעילה בעליל, וההחמצה הקשה ביותר של תנועת המחאה היא שכלל לא הועלתה הדרישה לרפורמה בעבודת הממשלה. עובדי הממשלה שלנו הם בלתי יעילים, וכל מי שניסה לנסוע ברכבת ישראל בסוף השבוע למד זאת על בשרו. החמצה מרכזית נוספת של תנועת המחאה היא שלא הועלתה דרישה לשינויים בהסכמי העבודה ובאמנה החברתית בין הממשלה כמעסיקה לעובדי הציבור. ולבסוף, הציבור בישראל לא אוהב לשלם מסים, ועל זה כנראה אין צורך לספק הוכחות. די שניזכר במספר הפעמים ששילמנו לבעל מקצוע "בלי קבלה" כדי שנבין שהעלמת מסים טבועה בתרבות הישראלית.

תנועת המחאה הרבתה לתקוף את משרד האוצר, שהנהיג ב-25 השנה האחרונות מדיניות כלכלית שצימצמה את חלקה של הממשלה בתוצר והפחיתה את ההסתמכות על עובדי מדינה באמצעות הפרטה ומיקור חוץ של שירותים. בעיני תנועת המחאה, בכך הפגין משרד האוצר "חזירות", פורר את הסולידריות הישראלית ופגע בערכים חברתיים יסודיים. תנועת המחאה צודקת בהבחנה כי הסולידיריות הישראלית התפוררה, וכי הדבר בא לידי ביטוי במדיניות הכלכלית של מדינת ישראל - אבל בשום שלב לא שאלה את עצמה תנועת המחאה אם זהו משרד האוצר שפורר את הסולידריות, או שמא התפוררות הסולידריות היא שהולידה את השינויים במדינות הכלכלית.

מדינת רווחה "עמוקה", כפי שקיימת בסקנדינוויה, אכן מחייבת סולידריות חברתית עמוקה. היא מחייבת נכונות לשלם מסים. היא מחייבת נכונות של עובדים לעבוד קשה ולהתפשר על שכרם תמורת הזכות לשרת את הציבור. היא מחייבת ממשלה שיודעת לקחת כסף מהציבור ולהקצות אותו בצורה יעילה והגונה, ולשם כך צריך ממשלה מקצועית המונהגת על ידי קואליציה רחבה המשרתת את טובת הרוב (ולא את טובתם של סקטורים ספציפיים).

מדינת רווחה דורשת מהיחיד לוותר למען הכלל - אם במסים שהוא משלם, השכר שהוא מקבל, נורמות העבודה (והשביתות) שהוא עובד לפיהן, הנכונות לוותר על רמת החיים בהווה כדי להשקיע בעתיד והבחירות הדמוקרטיות שלו לכנסת. במדינה שבה המתמחים מאיימים להרוס את הרפואה הציבורית כי לא כל תביעות השכר שלהם התמלאו, הרכבת מושבתת יותר מאשר נוסעת, כולנו חושבים שהעלמת מסים היא נורמה וכל מה שקשור לתכנון לטווח ארוך הוא זר לנו - כדאי שנשאל את עצמנו אם המודל של "מדינת רווחה עמוקה" באמת מתאים לנו.