אירופה צריכה קטסטרופה לפני ההתאוששות

>> שלטי החוצות ליד הבנק העולמי בשדרות פנסילווניה בוושינגטון מציגים פרצופים מחייכים מכל גזע, גיל או מין: שחורים, לבנים, מלוכסנים ונשים עם טיקה על המצח. על גבי השלטים כתובים משפטים כמו "אתגרים גלובליים - פתרונות גלובליים", והם מזכירים את שירי הביחד מסוג "אנחנו העולם".

מי שלא עוקב אחר ההתפתחויות בכלכלה העולמית עשוי לחשוב שזהו מסר מעט פטרוני של המדינות המפותחות כלפי העולם השלישי והמדינות המתעוררות. אבל רק כשנכנסים לדיונים מבינים מהם יחסי הכוחות האמיתיים בין משקי המערב לכלכלות המתעוררות.

אחרי השליטה המוחלטת של ארה"ב ואירופה בכלכלה העולמית במשך כמה עשורים, יחסי הכוחות האלה משתנים לנגד עינינו. המשקים המתעוררים כבר אינם סתם מקומות מרוחקים באסיה או בדרום אמריקה שאליהם מעבירים את מפעלי הייצור כדי ליהנות מכוח עבודה זול, אלא הם הגוש שעליו מתבססת כיום הצמיחה העולמית. הסינים, ההודים והברזילאים הם התקווה שהכלכלה העולמית לא תשקע במיתון כבד.

אירופה שקועה במשבר חובות שמאיים על מערכת הבנקאות שלה, ארה"ב שחשבה שהיא יוצאת מהמשבר נקלעה למיתון, והעיניים נשואות אל השווקים המתעוררים. רק הם, באמצעות כוח הקנייה שלהם והעודפים התקציביים, יכולים להציל את העולם ממיתון ממושך.

בשלוש השנים שחלפו מאז נפילת ליהמן ברדרס עסוקים האמריקאים והאירופים בניסיון לשקם את משקיהם. לפרקים נדמה היה שהכסף הזול והתמריצים שהזרימו אירופה וארה"ב עשו את שלהם והשווקים הפיננסיים התאוששו, אבל בשלב מסוים התברר שזה לא מספיק. כעת מתחרים ביניהם הכלכלנים, הבנקאים והפוליטיקאים המשתתפים בוועידה השנתית של קרן המטבע והבנק העולמי, שאמורה להינעל היום בוושינגטון, בשאלה אם מצב הכלכלה העולמית "חמור", "קשה" או "קשה מאוד".

לפי התוואי שהצטייר בשני הכנסים הקודמים בוושינגטון ובאיסטנבול, המצב היה אמור להיות שונה. התמריצים הכספיים שהשקיעו ארה"ב ואירופה היו אמורים לשקם את נזקי המשבר הפיננסי הגלובלי של 2008, ובשלבים מסוימים אכן ראינו התאוששות של השווקים. אבל ההסתבכות במשבר חובות עצום של יוון, אירלנד, פורטוגל, ושל מדינות גדולות יותר כמו איטליה וספרד, מאיימת על עתידו של גוש היורו.

אמנם מנהיגי הגוש גיבשו חבילת הצלה למדינות הבעייתיות, אך לא בטוח שהסכומים האלה יספיקו לכולם. גם הסכום שהוקצב כדי לתמוך בבנקים האירופיים ובבניית ההון שלהם מחדש - 440 מיליארד יורו - נתפש כבלתי מספיק. אבל מה שמדאיג יותר מכל הוא שההחלטות שכבר התקבלו אינן מיושמות משום שהן זוכות להתנגדות פוליטית באירופה, והן מחייבות אישורים של פרלמנטים.

"המחיר של דמוקרטיות"

יו"ר קרן המטבע, כריסטין לגארד, אמרה על כך בוועידה: "זה המחיר של דמוקרטיות". העיכוב הזה גורם לעצבנות רבה בשווקים הפיננסיים ולאובדן אמון ביכולת של המנהיגים האירופים לבלום את המשבר, והתוצאה היא החמרה שמעמיקה מיום ליום. נגיד בנק ישראל פרופ' סטנלי פישר, מתאר את ההתנהלות האירופית כמי שעושים צעדים נכונים, אך כל דבר שהם עושים מגיע חודש וחצי מאוחר מדי.

בינתיים מחיר הטיפול עולה מיום ליום. קרלו קורטלי, מנהל וכלכלן בכיר בקרן המטבע, אמר כאן בפאנל תחת הכותרת "לקבל החלטות תקציביות קשות ולהימנע ממשבר פיסקלי" כי ההסכם שנחתם בגוש היורו ב-21 ביולי מספק את המסגרת הנכונה לתמיכה במדינות הבעייתיות. הפתרונות קיימים ואנחנו יודעים מה לעשות בצד המקצועי, אבל לא יכולים לעשות הרבה כשזה מגיע להחלטות הפוליטיות הפנימיות של המדינות".

קורטלי אמר כי מצבה של אירופה רע, אולם הסימן המעודד הוא שבמרבית מדינות אירופה נעשים דברים כדי לצמצם את מצבת החובות. תומאס מאייר, הכלכלן הראשי של דויטשה בנק, אמר באותו פאנל כי הזרמת הכספים של מדינות כדי לפתור את המשבר נחלקת לשני סוגים: טוב ורע.

החלק הטוב, לדבריו, הוא אותם כספים שהלכו כדי לתמוך במערכות הפיננסיות ולהציל אותן מקריסה - "הכסף הזה הוצא כמו שצריך". לעומת זאת, הכסף שהופנה כדי לעודד ביקושים היה רע כי הוא גרם להגדלת החובות של הממשלות ולבעיות מאזניות קשות. "הדרך לעודד כלכלות היא לא בהזרמת כספים שיוצרות ביקושים אלא באמצעות רפורמות, רגולציה, עידוד שוק העבודה ושיפור המאזנים של הממשלות. הגדלת ההוצאות הממשלתיות לא צריכה לקרות".

אחד הכלכלנים בקהל הצופים בפאנל חלק על דברי מאייר וטען כי גם הכסף שהוזרם לבנקים לא עשה את התפקיד הנדרש: לחלחל למגזר העסקי ולעודד את הכלכלה. הוא הציע למשתתפי הפאנל ליצור משוואה חדשה שתתבסס על חיזוק הונם של הבנקים בתנאי שאלו יפעלו לחדש את מתן האשראי לעסקים קטנים ובינוניים, ולשפר את המצב בשוק העבודה וליייצר משרות חדשות.

יצירת משרות היא אחד הנושאים המרכזיים בוועידה. שר האוצר הצ'יליאני, פרופ' פליפה לאריאן, עורר תגובות משתאות בפאנל כשסיפר שצ'ילה הצליחה לייצר תוך פחות משנתיים כחצי מיליון משרות. מדובר בתוספת של כ-7% לכוח העבודה במדינה בת 17 מיליון תושבים. במערכת הבחירות האחרונה בצ'ילה הבטיחה מפלגתו של הנשיא הנבחר סבסטיאן פינרייה שהיא תייצר כ-200 אלף משרות, ובפועל היא יצרה יותר מכפול. כעת צ'ילה נמצאת בעודף תקציבי, היא מגייסת כספים בזול בשווקים הבינלאומיים והצמיחה גבוהה ומגיעה לכ-5%-6% אחרי דשדוש של עשור שלם באיזור ה-3.3%.

המספרים האלה נשמעים חריגים, לכן בסיום הפאנל שאלתי את השר הצ'ילאיני איך מייצרים כל כך הרבה משרות בפרק זמן כה קצר כשהעולם כולו סובל מאבטלה הולכת וגדלה? לאריאן השיב: "בזמנו חשבו שההבטחה שלנו לייצר כ-200 אלף משרות היא לא יותר מהצהרת בחירות. אבל מה שקרה הוא שאחרי רעידת האדמה שגרמה נזק של 30 מיליארד דולר, השקענו בבניית תשתיות וזה יצר הרבה משרות חדשות. 21 מיליארד דולר הוקצו לבניית התשתיות ועוד 9 מיליארד לשיקום נזקי בתים ועסקים".

אתה אומר בעצם שאסון כזה כבד הוא תנאי הכרחי ואולי הזדמנות ליצירת כמות כה גדולה של משרות?

השר הצ'יליאני מחייך ומשיב: "אסון זה לא תנאי הכרחי ליצירת משרות, אבל זה מה שקרה בפועל".

זו אולי גם המסקנה לגבי גוש היורו. ההתאוששות שלו ממשבר החובות וחידוש הצמיחה יגיעו רק אחרי התרסקות נוספת של אחת או יותר מהמדינות בגוש, או קריסה של מוסדות פיננסים. יש מצבים שבהם לא ניתן לפעול בעוצמה ובנחישות לפני שחווים התרסקות קשה. הבעיה היא שאיש לא יודע לאמוד את נזקי הקטסטרופה בכלכלה האירופית והעולמית אם הטיפול במשבר החובות והבנקים שלה ימשיך להתעכב.