בדק בית

אם ישאלו אתכם מהו המקום שבו אתם מרגישים הכי בנוח, סביר שהתשובה תהיה הבית. אם יקשו ויתהו מהו המקום שאתם מכירים הכי טוב, סביר שגם אז התשובה תהיה הבית. אלה, לפחות, היו התשובות שלי לשאלות מהסוג הזה. והאמת היא שהייתי יורה אותן בלי למצמץ, בלי לחשוב פעמיים, בלי להביט לצדדים ולראות אם אחת בשם עינת צופה בי, מקשיבה לתשובות ואז פורצת בצחוק. כי עינת, מה לעשות, מאמינה שהבעל שלה אמנם מגיח בכל ערב לביתו, עוזב אותו עם בוקר, שוהה בו לא מעט שעות, אבל ממש ממש לא מכיר אותו או מודע למה שקורה בו.

בחודש האחרון, מתברר, ביצעתי כמה טעויות שלא נעלמו מעיני רעייתי, והספיקו לה כדי לבנות תיאוריה מוצקה לגבי מידת החיבור שלי למציאות בבית שלנו. לדבריה, כבר לא מעט זמן היא חושדת שאני מנותק לחלוטין מהמתרחש אצלנו, והתקלות האחרונות שיכנעו אותה שיש שתי אפשרויות. האופטימית מביניהן היא זו שקושרת ביני לבין אלצהיימר בשלב מתקדם. האחרת, חשוכת מרפא, מכונה "זכרת", וטומנת בחובה גם את זו הראשונה. גבר שלא זוכר או יודע דבר.

המעידה הראשונה היתה בגלל רצון יתר לגלם את דמות האב המושלם. רגע לפני שהסתיים החופש הגדול החלטתי לקחת את עמרי ועלמה לבריכה. ארזתי לנו תיק מצויד כהלכה עם ממתקים, בגדי ים, משקפות, מגבות, כרטיס מנוי וכמובן קרם הגנה. כן, כן, לא שכחתי לקחת לדבר. כשחזרנו שמחים ומאושרים עינת חיכתה לנו בבית. הילדים סיפרו איזה כיף היה, ואני אמרתי שהלכנו על הבריכה כדי לא להרגיז אותה עם חול הים שחוזר אתך הביתה ומקלקל לגברת קלין את המראה המושלם של הרצפה. ולרגע, ממש לרגע, נדמה היה ששיחקתי אותה.

אלא שעשר הדקות שלי בגן עדן הסתיימו מהר מאוד. עינת שאלה איפה התיק שלקחנו, ואני השבתי שהוא צמוד לדלת הכניסה. מכאן ועד לצווחות שלה הדרך היתה קצרה. מתברר שבטמטומי לקחתי לבריכה תיק ששבעת או 500 החתולים שעינת מטפחת בכניסת הבית השתינו עליו בשבוע שעבר. עינת, כך לטענתה, השאירה אותו בכוונה מחוץ לבית כדי שהריח יתפוגג והתכוונה לכבס אותו בדיוק ביום שבו הלכנו לבריכה. בין צרחה אחת לאחרת הבנתי שהיא המומה מכך שלא זכרתי את הסיפור שלה על תקרית השתן של החתולים, גם לא את ההתרעה המפורשת שהשמיעה עשרות פעמים לבל יעשה שימוש בתיק הים הזה. "אני לא מבינה", סיכמה במבט מיואש, "איך שכחת את זה?"

זיכרון תמיד היה הצד החזק שלה, גם אם הוא סלקטיבי להחריד. תקרית תיק הים גרמה לה להיזכר בכמה אפיזודות, שמלמדות על הניתוק שלי ממה שקורה באחוזה שלנו. ערב מורשת הקרב על המחדלים שלי החל עם תקרית שהתרחשה שבוע קודם לכן. הפעם לקחתי את הילדים לאכול גלידה במרכז המסחרי הסמוך לביתנו, וכשחזרנו היא כבר חיכתה לנו בסלון. החולצה של עלמה לא השאירה ספק לגבי הטעמים שבחרה, והייתי בטוח שזאת הסיבה לפנים המוטרדים של עינת. "תגיד לי שלקחת את התלושים", אמרה. תלושים למה? שאלתי. "אתה מבין, לכתוב על אשתך במדור המטופש ההוא אתה יודע, גם לצחוק עליה שהתמכרה לקופונים. אבל כשאשתך החכמה קונה תלושים ב-50% הנחה לגלידרייה האהובה על הילדים, אתה לא יודע". הבנתם נכון: היא קנתה תלושים, הבית מפוצץ בהם ואני לא יודע. אגב, איזה סיכוי היה לי לדעת?

המקרה השני שהועלה באוב התרחש לפני שנה לערך. הייתי צריך להלביש שני ילדים לאיזה אירוע תרבותי, ובשל הלחץ הגדול לא ממש הקפדתי על עיקרון ההפרדה. מאחר שהשעון דחק בנו, יצא שעמרי הגיע לאותו מופע לבוש במכנסיים של אחותו. כשעינת פגשה אותנו בכניסה לאולם, היא נראתה המומה. כשהתעשתה, ביקשה ממני לסור אתה הצדה. "תגיד, אתה מטורף?! אתה רוצה לחסל את הילד ליד החברים שלו?! איך לעזאזל הבאת אותו עם מכנסיים של עלמה?!". הבטתי בעמרי נעלם באופק עם חבריו, ולא הבנתי איך הייתי אמור לעלות על זה. הילד לא התלונן שלוחץ לו, המכנסיים מתאימים לחולצה, וגם עלמה שידועה בקנאותה לבגדיה לא אמרה כלום. אם אשתי לא תטרח לכבס את הכביסה המלוכלכת מחוץ לבית, חשבתי לעצמי, האירוע יעבור בשלום.

והוא כמעט עבר בשלום. עמרי לא התלונן, אף אחד מחבריו לא לעג לו והערב נראה כמו הצלחה גדולה. אלא שבדרך חזרה, במכונית, עינת הסתובבה לאחור וגילתה לעמרי ולעלמה את האמת המרה. הקטנה החלה לבכות וטענה שהמכנסיים שלה טומאו, עמרי צעק לעברי כי לעולם לא ייתן לי עוד להלבישו לאחר שהשפלתי אותו מול כולם. עינת, קצת מבושמת מהצלחתה לתקוע טריז ביני לבין הצאצאים, סיננה לעברי "איך יכולת לעשות את זה?". אמרתי לה שלקחתי את המכנסיים מארון הבגדים של עמרי, ולכן אין טעם להאשים אותי אלא את מי שמסדרת את הכביסה. טעות. אפילו גדולה. עכשיו כבר ספגתי נאום ארוך על כך שלא רק שאיני יודע אילו בגדים שייכים לעמרי ואילו שייכים לעלמה, אני גם לא עושה כלום בבית.

כמו תובעת מיומנת בנתה עינת את קו החקירה או התוכחה שלה בדרך ערמומית להפליא. אחרי שסיימה את סיפור תיק הים, התלושים והבגדים, הפנתה לעברי שאלה תמימה לכאורה. "תגיד, כמה בקבוקי שמפו או מרכך יש לדעתך בבית?". ידעתי שמדובר בשאלה מכשילה, ובראש ניסיתי למצוא את הקאץ'. למה היא פונה דווקא לקירח היחיד בבית? האם השתמשתי באחד מהם כרוטב לסלט שהכנתי לאחרונה או כקרם הגנה לבריכה? האם יש הבדל בין השמפו של עלמה לשמפו של עמרי? לבסוף, מיואש מחוסר היכולת לאתר את המלכודת, זרקתי מספר. נראה לי שארבעה.

היא ביקשה שאגש אתה לארון השירות. רגע לפני שפתחה את הדלתות, נתנה לי הזדמנות שנייה להמר. אולי שלושה, לחשתי. החיוך הארסי על פניה לא הותיר מקום לספק. נפלתי. בענק. הדלתות נפתחו והספיקה לי שנייה אחת כדי להבין מדוע מדברים בשוק על מחסור בשמפו ובמרככים. 15 בקבוקי שמפו, 17 מרככים. "אתה בדיוק כמו אבא שלך ואבא שלי", היא החלה את שלב הסיכומים, "פעם אחת ביקשו מכם לקנות משהו בסופר, ומאז אתם לא מפסיקים. ממש שוליית הקוסם". המכשפה, רציתי לומר, אבל שתקתי.

נכנסתי להתקלח. והפעם, לראשונה מזה זמן רב, הרגשתי משוחרר. לא עוד ימי צנע, לא עוד חרדות. הסתבנתי עם שמפו, חפפתי פעמיים, פינקתי את שערות בית החזה שלי במרכך, אפילו כיבסתי את בגד הים מהבריכה עם התכשירים הקסומים האלה. כי בבית שלי, עכשיו אני יודע, יש מהם בשפע.