משהו רקוב מאוד ברכבת

ועד עובדי הרכבת יודע בדיוק על אלה נימים לפרוט. "לא נסכים להכניס עובדי קבלן לחברה", הם אומרים תחת כל עץ רענן, "לא ניתן יד לניצול עובדים".

עובדי קבלן הם אכן הרעה החולה של שוק העבודה בישראל. שנים של מאמצי חסכון מצד המעסיקים יצרו מודל, שבתוכו פועלים מאות אלפי עובדים, המשתכרים שכר מינימום ולא מצליחים לטפס מעליו גם אחרי עשר או עשרים שנות עבודה. חברות הקבלן הן אכן תופעה שצריכה לעבור מן העולם. אלא שהטענה הזו אינה יכולה לעמוד לוועד עובדי הרכבת.

ראשית, לא מדובר כאן בעובדי קבלן, אלא בעובדי תחזוקה של החברה האירופית שתספק לרכבת את הקרונות החדשים, שאליהם יצטרפו גם עובדים ישראלים שיועסקו על ידי אותה חברה. דומה הדבר לאיש היי-טק, עובד חברת IT, שמגיע כדי להטמיע פרויקט חדש אצל הלקוח. הוא לא עובד קבלן, אלא עובד חיצוני, ואין דין אחד כדין האחר. העובדים החדשים שיגיעו לרכבת צפויים, דרך אגב, להרוויח כסף רב על מומחיותם.

שנית, גם אם ראוי כי ועד יילחם כנגד הכנסת עובדים חדשים לארגון שאינם תחת שליטתו, הרי שהוא יכול לעשות זאת רק אם הוכיח בראש ובראשונה מצוינות בסיסית של עובדיו. במילים אחרות, ועד עובדי הרכבת לא יכול להוכיח ביצועים נוראיים, ולזעוק כי הוא יכול לעשות עוד ועוד עבודה.

די להשתמש מדי פעם בשירותי הרכבת כדי להבין מה עובר על הנוסעים. האיחורים האינסופיים שאיש לא טורח להסביר, העצירות הפתאומיות באמצע הדרך, ההתנהלות הלא חביבה של נותני השירות, וגרוע מהכל - התאונות הקשות מהם סבלו נוסעים לאחרונה, מוכיחים כי משהו רקוב מאוד ברכבת.

עובדי הרכבת היו רשאים לזעוק כנגד ההשתלטות הפוטנציאלית על פרויקט חדש, לו היו מוכיחים כי הם יודעים את העבודה. אבל כשארגון מוכיח שוב ושוב כי אינו מסוגל לעמוד בדרישות עבודה בסיסיות, אבל עומד על כך כי הוא יהיה זה שיחיל את הסטנדרטים העלובים שלו גם על פרויקטים עתידיים, קשה לגלות סימפטיה.

במצבה הקשה של רכבת ישראל, עובדים חיצוניים יכולים רק לעזור. כל שיש לדרוש ממעסיקם הוא לשלם להם כיאות, ובמקביל - לא לוותר על ההזדמנות הנדירה ולבקש מהם להחיל סטנדרטים אחרים של תחזוקה ושירות ברכבת. העובדים הישראלים לא יכולים ללמד אף אחד. במצבם הקשה - עדיף שילמדו.