האם מחאת הקוטג' תציל את זהבית כהן ואייפקס?
ועדת הריכוזיות תביא לכך שהציבור יהיה זה שישלוט בנכסים
א. מי ימכור
מיד לאחר פרסום המלצות ועדת הריכוזיות, החלו המחשבונים של כולם לעבוד שעות נוספות - כדי לחשב מי יהיו בעלי השליטה שיצטרכו לוותר על אחזקותיהם הפיננסיות. מהר מאוד עלו שלושה חשודים מידיים, שגודל עסקיהם הריאליים והפיננסיים הוא כזה שברור כי הם עוברים את הרף שקבעה הוועדה: צדיק בינו, שיצטרך לבחור בין אחזקותיו בבנק הבינלאומי לאחזקותיו בפז; נוחי דנקנר, שיצטרך לבחור בין אי.די.בי לכלל ביטוח; ויצחק תשובה, שיצטרך לבחור בין דלק לחברת הביטוח הפניקס.
ברקע נותרו שלושה חשודים, שמעמדם פחות ברור. אלה הם שני בעלי שליטה המחזיקים בחברות פרטיות גדולות, שלא ידוע מהו מחזור המכירות שלהן - קבוצת איפקס, שמחזיקה בפסגות ובתנובה; ומוזי ורטהיים, שמחזיק בבנק מזרחי-טפחות וחברה המרכזית למשקאות קלים (קוקה קולה ישראל). בהיעדר נתונים של שתי חברות הענק הפרטיות, לא ברור אם מחזור המכירות שלהן חוצה את הרף של 8 מיליארד שקל בשנה, שלפי מסקנות הוועדה, מחייב מכירה.
ההערכה היא כי מחזור המכירות של תנובה קרוב לרף שנקבע. ב-2008 פורסמו ההערכות המכירות של תנובה מגיעות ל-7 מיליארד שקל בשנה, והאפשרות כי הן גדלו מאז ליותר מ-8 מיליארד שקל אינה בלתי אפשרית. באופן פרדוקסלי, עם זאת, ייתכן כי מה שחסם את הצמיחה של תנובה הוא דווקא המחאה נגדה בחודשים האחרונים.
האם ייתכן כי מחאת הקוטג' תציל את קבוצת איפקס מהצורך לבחור בין אחזקתה בתנובה לבין אחזקתה בקבוצת פסגות? רק השימוע שהוועדת הריכוזיות צפויה לערוך של החודשים הקרובים יקבע זאת.
בנוגע למשפחת עופר השאלה הנבדקת היא אם לצורך חישוב האחזקות הריאליות של משפחת יולי עופר ז"ל עם בן הדוד אייל עופר (בנו של סמי ז"ל) נעשתה הפרדה מלאה בין הענף של יולי עופר לבין הענף של סמי עופר. בהנחה שהמשפחה ביצעה הפרדה מלאה ואייל עופר אינו קשור יותר בחברה לישראל, ככל הנראה למשפחת עופר לא תהיה חובה למכור את אחזקותיה בבנק.
ב. מדוע למכור
ועדת הריכוזיות קבעה שלושה מספרים - רף מכירות של 8 מיליארד שקל בשנה או מאזן של 20 מיליארד שקל בשנה לחברות ריאליות; והיקף נכסים פיננסיים מנוהלים של 50 מיליארד שקל לחברות פיננסיות. התוצאה של שלושת המספרים האלה, כאמור, היא שלושה בעלי שליטה שיצטרכו לבחור בין אחזקתם הריאלית והפיננסית - דנקנר, תשובה ובינו - וייתכן גם בעל שליטה רביעי.
האם המספרים הונדסו כך שייאלצו דווקא את שלושה-ארבעה בעלי השליטה האלה למכור ולא אחרים? כיצד נקבע הרף הקובע של 8 מיליארד שקל מכירות בשנה, רף שמאפשר לשרי אריסון לחמוק (שיכון ובינוי מוכרת ב-5 מיליארד שקל) ואולי גם לתנובה?
בוועדת הריכוזיות נשבעים כי המספרים לא נתפרו למידותיו של איש, והם גם אינם שרירותיים. בוועדה מסבירים כי הם ניסו לשרטט את גבולות הגודל העסקי הסביר לישראל. לשם כך הם קבעו גודל לחברה ריאלית של 0.5% מהפדיון העסקי (להלן 8 מיליארד שקל), וגודל של 2.5% מהיקף הנכסים הפיננסיים של הציבור לחברות פיננסיות (להלן 50 מיליארד שקל).
בכך מתכוננת הוועדה להתגונן מראש בפני עתירה לבג"ץ - לספק נימוק כלכלי משכנע למספרים שנבחרו. התוצאה שנבעה מהמספרים, שינוי בעלות בשתי חברות ביטוח ובנק אחד (ואולי שינוי בעלות בבנק נוסף או בקבוצת פסגות), היא לטענת חברי הוועדה מקרית. לא היתה כאן כוונת מכוון.
ג. מה ימכרו
ההערכה בוועדה היא כי אותם שלושה-ארבעה בעלי שליטה, שיידרשו לבחור בין אחזקתם הריאלית לפיננסית, יעדיפו למכור את האחזקה הפיננסית. כידוע, שניים מהם כבר נמצאים בתהליך מכירה: דנקנר מנהל כבר זמן רב משא ומתן על מכירת כלל ביטוח, וגם תשובה אינו מסתיר את רצונו למכור את אחזקתו בהפניקס. ניהול של חברות פיננסיות הוא מסובך, מושך הרבה ביקורת ציבורית וגורר אין סוף רגולציה. ככל הנראה מרביתם מעריכים גם כי התשואה הצפויה בעסקים הריאליים היא אטרקטיבית יותר.
זאת הסיבה שההערכה היא כי לא נראה מכירות חלקיות. למשל, לא נראה את צדיק בינו מוכר את בית הזיקוק אשדוד ומקטין את מחזור המכירות השנתי של פז, כדי שיתאפשר לו להמשיך ולהחזיק בפז (המוקטנת) ובבינלאומי בו-זמנית. בכל מקרה, אם בינו יבחר בחלופה הזאת - היא עומדת לזכותו. הוועדה קבעה רף גודל מרבי, ומי שיירד מתחת לרף באמצעות מכירה רק של חלק מנכסיו, יוכל לעשות כן.
ד. מי לא קונה
ההשלכה של המלצות הוועדה אינה רק על מי שמחזיקים כיום באחזקות ריאליות ופיננסיות, אלא גם מי שיחזיקו בעתיד. ההגבלה, שלפיה כל מי שמחזור המכירות שלו גבוה מ-8 מיליארד שקל לא יוכל לקנות גוף פיננסי משמעותי (50 מיליארד שקל נכסים מנוהלים) תקפה באופן שוויוני לכל החברות במשק.
משמע, חברות כמו טבע, חברה לישראל, קבוצת אלוביץ, אלביט מערכות, קבוצת אלון, רבוע כחול, עזריאלי, קבוצת פישמן, וייתכן שגם קבוצות גזית-גלוב ואפריקה ישראל - כולן חסומות בפני רכישה עתידית.
כשם שבינו יצטרך לבחור בין אחזקותיו בפז לאחזקותיו בבנק הבינלאומי, כך קבוצת אלון-הריבוע הכחול לא תוכל להיכנס לנעלי בינו כדי לקנות את הבינלאומי ממנו. בכך החשיבות הרבה של המלצות הוועדה, שהן גם מכוונות למנוע היווצרות של ריכוזיות עתידית כך שחברות הענק תכנסה האחת בנעלי השנייה באחזקות צולבות פיננסיות-ראליות.
ה. מי כן קונה
המשמעות של ההמלצה, עם זאת, היא פגיעה קשה ביכולת המכירה. מכיוון שכל אנשי העסקים הגדולים בישראל חסומים מלקנות את הבנקים וחברות הביטוח, למי כן ניתן למכור? ניתן להניח כי ההתנגדות העיקרית של החברות הגדולות להמלצות הוועדה תתמקד בנקודה הזאת בדיוק: אינכם יכולים להכריח אותנו למכור ובה בשעה לחסום את כל הקונים הפוטנציאלים. לטענה הזאת יש תשובה מובילה אחת: יש קונה. קוראים לו הציבור הרחב.
אין כל מניעה למכור את החברות הפיננסיות השונות באופן מלא בשוק ההון. כידוע, בנק ישראל כבר הניח את התשתית לקיומו של בנק ללא גרעין שליטה - מן הראוי שהכנסת תאשר כבר את הצעת החוק המסדירה זאת - וזאת לצורך המכירה של יתרת מניות בנק לאומי בשוק. אם יצטרפו אליו גם מניות הבנק הבינלאומי, חברות הביטוח כלל והפניקס, ואולי גם מניות בנק המזרחי, כנראה שלא יגרם נזק רב מדי.
נכון, ישנן חסרונות לחברות פיננסיות הנסחרות ללא גרעיני שליטה. החיסרון העיקרי הוא התבססות של שלטון מנהלים באותן חברות. עם זאת, אם בנק ישראל סבור כי הוא יכול לפקח על שלטון המנהלים בבנק לאומי, בגלל תקנות פיקוח מחמירות מאוד של הפיקוח על הבנקים, אז כנראה שניתן יהיה לפקח באותה מידה גם על הבנק הבינלאומי ועל שתי חברות ביטוח.
גם צדק פואטי יהיה כאן: במקום ריכוזיות נקבל ציבוריות. הציבור ישלוט בנכסים הפיננסיים שלו עצמו. מי יודע, אולי זה יהפוך את אותן חברות גם למי שמסתכלות על האינטרס הציבורי הרחב של פעילותן, ולא רק על האינטרס של בעלי המניות.