ישראל - בודדה בלב ים

מעולם לא הייתי מודאג יותר לגבי עתידה של ישראל. התמוטטות עמודי התווך של ביטחונה של ישראל - השלום עם מצרים, יציבותה של סוריה והידידות עם טורקיה וירדן, בשילוב עם הממשלה הגרועה ביותר מבחינה דיפלומטית ואסטרטגית בתולדותיה של ישראל - מציבים את המדינה במצב מסוכן מאוד.

השילוב הזה הותיר את הממשל האמריקאי במצב שבו נמאס לו ממנהיגותה של ישראל, אך הוא עדיין שבוי של חדלות האישים שלה, משום שהלובי הפרו-ישראלי בעונת בחירות יכול לאלץ את הממשל להגן על ישראל באו"ם, גם כאשר הוא יודע שהיא דבקה במדיניות שאינה פועלת לטובתה או לטובת ארה"ב.

ישראל אינה אחראית להדחתו של הנשיא חוסני מובארק ממצרים, להתקוממות בסוריה, לניסיונותיה של טורקיה להיות מנהיגה אזורית באמצעות מתקפה צינית על ישראל או לסדקים בהנהגה הפלסטינית.

מה שראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, אחראי לו הוא אי היכולת לתכנן אסטרטגיית תגובה לכל אלה, באופן שיגן על האינטרסים של ישראל לטווח הארוך.

נכון, לנתניהו יש אסטרטגיה: לא לעשות שום דבר מול הפלסטינים או טורקיה שידרוש ממנו ללכת נגד ציבור הבוחרים שלו, להתפשר על האידיאולוגיה שלו או לריב עם השותף העיקרי שלו לקואליציה, שר החוץ אביגדור ליברמן.

המשך האידיאולוגיה שלו לאחר כך הוא לקרוא לארה"ב לעצור את תוכנית הגרעין האיראנית ולעזור לישראל להיחלץ מכל מצב, אך לוודא שהנשיא אובמה לא יבקש דבר בתמורה - כמו הפסקת הבנייה בהתנחלויות - וזאת באמצעות הרפובליקאים בקונגרס שדוחקים את אובמה לפינה ועידוד מנהיגי הקהילה היהודית לומר שאובמה עוין כלפי ישראל ומפסיד את הקול היהודי.

בה בעת, גורם נתניהו ללובי הישראלי לחבוט בכל אדם בממשל או בקונגרס שמעז לומר בקול שאולי ביבי עשה כמה טעויות, ולא רק ברק. הנה, מי אמר שלנתניהו אין אסטרטגיה?

"המאמץ הדיפלומטי רב השנים להשתלבות ישראל כשכנה מקובלת במזרח התיכון התמוטט החודש, עם גירוש השגרירים הישראלים מאנקרה וקהיר, והפינוי הבהול של סגל השגרירות מעמאן", כתב אלוף בן ב"הארץ". "האזור מקיא מתוכו את מדינת היהודים, שמסתגרת עמוק יותר מאחורי חומותיה המבוצרות, בהנהגת ממשלה המסרבת לכל שינוי, תזוזה או תיקון, וסופגת מפלה אחרי מפלה.... מול השינויים הדרמטיים בסביבה, נתניהו הפגין פאסיביות מוחלטת, ואיפשר ליריביו ליטול את היוזמה ולקבוע את סדר היום".

מה יכולה היתה ישראל לעשות? הרשות הפלסטינית, שעשתה בחמש השנים האחרונות צעדים חשובים בבניית המוסדות וכוחות הביטחון בגדה המערבית, הפכה את החיים שם לרגועים יותר מאי פעם עבור ישראל - וסוף כל סוף אמרה לעצמה: "תהליך בניית המדינה לא גרם לישראל לעצור את ההתנחלויות או ליישם צעדים להפרדה, אז כל מה שאנחנו עושים בעצם משמר את הכיבוש הישראלי. הבה נלך לאו"ם, נקבל הכרה כמדינה בגבולות 67', ונילחם בישראל בדרך זו".

ישראל היתה צריכה לתכנן תוכנית שלום משלה או לנסות להשפיע על הדיפלומטיה באו"ם באמצעות הצהרה רשמית שמכירה בזכותם של הפלסטינים ושל היהודים למדינה בארץ ישראל ומחדשת את המשא ומתן.

אך נתניהו לא בחר באף אחת מהאפשרויות. כעת ארה"ב מנסה בכוח למנוע משבר כדי שלא תצטרך להטיל וטו על המדינה הפלסטינית, צעד אשר יהיה הרסני בעולם ערבי אשר הולך ומתקדם לכיוון של שלטון עממי עצמי.

בנושא טורקיה, צוותו של אובמה ועורכי הדין של נתניהו עבדו בחודשיים האחרונים קשה כדי לפתור את המשבר אשר הוצת לאחר פרשת המשט לעזה במאי 2010. טורקיה דרשה התנצלות. לפי מאמר מקיף שכתב על השיחות העיתונאי נחום ברנע מ"ידיעות אחרונות", שני הצדדים הסכימו שישראל תתנצל רק על "טעויות מבצעיות", והטורקים יסכימו לא להגיש תביעות משפטיות. נתניהו דחה את העסקה, מתוך גאווה לאומית ופחד שמא ליברמן ישתמש בכך נגדו. אז טורקיה גירשה את השגריר הישראלי.

במצרים, היציבות היא נחלת העבר, וכל ממשלה מצרית חדשה תהיה כפופה ללחצים פוליטיים נוספים בנוגע לישראל. חלק מהנזקים האלה בלתי נמנעים, אך למה לא לנקוט אסטרטגיה שתמזער אותם, בכך שישראל תניח מפת שלום אמיתית על השולחן?

יש לי סימפטיה גדולה לדילמה האסטרטגית של ישראל, ואין לי שום אשליות לגבי אויביה. אך ישראל כיום לא משאירה לחבריה - וביניהם הנשיא אובמה - שום דבר שבעזרתו הם יכולים להגן עליה. ישראל יכולה לריב עם כולם או להחליט שהיא לא נכנעת, אך מאזנת את המגמות האלה בהצעת שלום רצינית שתפחית את הבידוד שלה.

למרבה הצער, לישראל כיום אין מנהיג או ממשלה שיקבלו את הדיפלומטיה הזו. ניתן רק לקוות שהציבור בישראל יכיר בכך לפני שהממשלה תפיל את ישראל לבידוד עולמי עמוק יותר ותגרור את ארה"ב ביחד איתה.