כוונו להיסטוריה

>> רגע לפני שוועדת טרכטבנרג מפרסמת את המלצותיה, אין לנו אלא להפנות בקשה אישית אל חברי הוועדה, ובעיקר אל הציבור הרחב, שבלחצו יכול להשפיע על כיוונה של הוועדה: כוונו אל ההיסטוריה. כוונו דווקא אל הצעדים הכי קשים, הכי שנויים במחלוקת, הכי לא פופולריים - אבל הכי חשובים. אותם צעדים, שבלי הרוח הגבית של 450 אלף איש ברחובות לעולם לא יתממשו.

אסור לבזבז את מסקנות ועדת טרכטנברג על צעדים פופולריים וקלים לביצוע. צעדים של הוצאת עוד כסף ממשלתי, נניח על חינוך חינם מגיל 3, הם בדיוק מסוג הצעדים שאסור להתמקד בהם.

הציבור אמנם תובע לקבל שיפור בשירותים החברתיים, ועיקר הלחץ התמקד בהרחבת שירותי החינוך חינם לגיל 3 ומעלה, ולכן סביר להניח שהציבור יקבל מהוועדה את מה שדרש - וזה בהחלט בסדר. חשוב להיות קשובים לרחשי הציבור, ואין ספק שהרחבת שירותי החינוך חינם לגיל 3 הוא צעד ראוי וחשוב (אם כי בעיננו ביטוח סעודי לאומי היה צריך לקדום בסדר העדיפות).

עם זאת, אם כל מה שוועדת טרכטנברג תוציא תחת ידיה הם צעדים פופולריים כדוגמת הרחבת חינוך חינם לגיל 3, או העלאת המסים על חברות והעשירון העליון, הרי שהוועדה תצטרך להיחשב לאכזבה. בשביל שינויים מעין אלו לא צריך את הלחץ של 450 אלף איש ברחובות - כל ממשלה, גם בימים כתיקונם, יכולה לקבל החלטות דומות.

אחת לשנות דור יוצאים מאות אלפים לרחובות כדי לתבוע שינויים מממשלתם, ואת מנוף הלחץ הציבורי הזה ראוי וצריך לנצל כדי לקדם החלטות שאף ממשלה לא יכולה לקבל, אף פעם. מנוף הכוח שיצרה המחאה הציבורית ינוצל במלואו רק אם הוא יצליח לעמת את מדינת ישראל עם כשליה העמוקים ביותר - אותם כשלים שמעל לכוחה של המדינה לטפל בהם בשגרה.

בראש ובראשונה מדובר במכשלה של מבנה הממשל בישראל (המחייב טיפול בפני עצמו), שמכתיב ממשלות המתבססות על קואליציות רעועות ולכן אינן מסוגלות לקבל החלטות נגד המפלגות החברות בקואליציה. בעיקר נגד המפלגות שהן בדרך כלל לשון המאזניים בקואליציה - המפלגות החרדיות.

ההסדר לפיו החרדים אינם לומדים לימודי ליבה, אינם משרתים בצבא (או בשירות אזרחי) ואינם עובדים לא יכול להימשך יותר. מדינת ישראל לא יכולה להמשיך ולהרשות לעצמה לממן את ההסדר הזה, שמרושש אותה כלכלית, מפלג אותה חברתית ובעיקר יוצר דמורלזיציה עצומה בקרב הרוב החילוני המשרת והעובד. זהו הסדר המסכן את עתידה החברתי-כלכלי של ישראל, ולכן חייבים לשנות אותו: לחזור לההסדר הבן-גוריוני שקבע מכסות לתלמידי ישיבות מצטיינים (תלמידי חכמים). רק מיעוט של תלמידי חכמים, נניח 20% מכל מחזור חרדי, יוכרו כמי שתורתם אמונתם. השאר יתכבדו לשרת, ולצאת לעבוד.

כל הפוליטיקאים במדינת ישראל יודעים כי ההסדר של החרדים, שאינם לומדים ואינם עובדים, אינו בר קיימא. אבל מאז 1977, כאשר מנחם בגין ביטל את המכסות על תלמידי ישיבות, כל ממשלות ישראל שמרו על ההסדר הזה בשל חוסר יכולת פוליטית לעמוד מול המפלגות החרדיות. בדיוק בשביל זה צריך את הכוח העצום של המחאה הציבורית: כדי לאלץ את הפוליטיקאים שלנו ללכד את השורות, להקים ממשלת אחדות לאומית, ולהניע את המהלך ההיסטורי של שינוי פני החברה החרדית בישראל. בלי מחאה ציבורית, מהלך כזה פשוט אין לו סיכוי.

כשל מתמשך נוסף שעל הוועדה לטפל בו, הוא התפקוד הרעוע של ממשלת ישראל, אשר משליך באופן ישיר לגבי טיב השירותים שהממשלה מצליחה לספק לאזרחיה. ההפרטה של השירותים החברתיים, שרבים במחאה יצאו נגדה, נובעת קודם כל מבעיות התפקוד של משרדי הממשלה עצמם. ההידרדרות של מערכת החינוך של ישראל למקום 40 בעולם בהישגיה נובעת מניהול כושל של מערכת החינוך, ומחוסר יכולת למשוך מועמדים טובים להוראה - ולאחר מכן להניע ולתמרץ אותם. הביורוקרטיה, שהפכה את שוק הנדל"ן בישראל למפלצת מסואבת, היא תולדה של עשרות שנים של שיתוק ממשלתי, ושל פקידים שעסוקים רק בלהגן על עצמם - ולא בלשרת את הציבור.

המשילות ויכולת הביצוע של ממשלת ישראל הן בין הירודות ביותר בעולם המפותח. הן כל כך ירודות, שהן מהוות כבר סכנה להמשך התפתחותה התקינה של ישראל כמדינה מודרנית. ההידרדרות נוגעת לכל הצדדים של עבודת הממשלה: היעדר תכנון לטווח ארוך, היעדר קביעת יעדים ומטרות, היעדר מדידת של ביצועי הממשלה כדי לדעת אם מתקדמים להשגת היעדים, היעדר תמריצים להנעת עובדים, היעדר גמישות בניהול כוח האדם, מבנה מעוות של הממשלה עם משרד אחד בעל תפקוד על (משרד האוצר) וכל השאר שאינם מתפקדים כלל. במבנה הממשלתי הנוכחי מרבית הסיכויים כי הקריאות לצדק חברתי ישארו בבחינת אות מתה, בהיעדר ממשלה שמסוגלת להגיש שירותים חברתיים איכותיים לאזרחיה.

התיקון של תפקוד החסר של הממשלה צריך להתפרש על מאות נושאים ולאורך עשרות שנים. הוא מחייב הגעה להסכמות חדשות בין הממשלה כמעסיק, ובין העובדים וההסתדרות. הוא מחייב גם לחץ ציבורי מתמיד שידרוש זאת, מכיוון שלממשלה אין אינטרס להתאמץ כדי לשפר את עצמה, והמשרד היחיד שנוהג ליזום רפורמות - משרד האוצר - נתון בנושא הזה בניגוד ענינים. בלי מחאה חברתית, שדורשת מהממשלה לצאת מהקופסה של עצמה, אין למהלך כזה סיכוי.

ולבסוף, רק המחאה יכולה להוביל את מדינת ישראל למהלך ההיסטורי של תיקון מערכת היחסים האזרחית עם ערביי ישראל. שוויון בהקצאה הממשלתית לאזרחים הערבים חייב לעלות לדיון, ובעיקר השוויון בנקודה הרגישה ביותר של צדק חלוקתי בהקצאת קרקעות לישובים הערביים. במסגרת המחאה לא הוזכר חלקו של משרד הפנים בחוסר הצדק החברתי בישראל, וחבל שכך - משום שלמשרד הפנים משקל כבד בחלוקה הלא שווה של משאבים בין רשויות, וכתוצאה מכך חלוקה לא שווה של משאבים בין תושבי הרשויות השונות בישראל.

המהלכים ההיסטורים הללו לא יתרחשו מעצמם. למעשה, הם לא יתרחשו לעולם, אלא אם מדינת ישראל תידרדר למשבר חמור כל כך עד שלא תהיה לה ברירה אלא לטפל בהם - או אם הציבור יקום וידרוש זאת קודם. רק הציבור יכול לגרום לממשלת ישראל לחדול מלעסוק בשימור האינטרסים שלה עצמה, ולעבור לשרת את האינטרסים של מדינת ישראל בטווח הארוך. בדיוק בשביל זה יצאו 450 אלף איש לרחובות, לא?