אין כרטיס מועדון

>> יצחק תשובה, מגדולי המעסיקים של רגולטורים, בנקאים ובעלי השפעה, נוהג לומר: אם אני הגעתי למה שהגעתי - כל אחד יכול. ובאמת, אם דרוש סמל למובּיליות בעולם העסקים הישראלי, תשובה - שללא השכלה הגיע מהמעברה בנתניה לאימפריה עסקית חובקת עולם - הוא דוגמה מושלמת. אבל לפני שמתבשמים מהמוביליות הזאת, כדאי להביט שוב במועדון המנהלים הבכירים ובעלי העסקים הגדולים בישראל, מכיוון שיש בו דבר מה מתעתע: לכאורה עסקינן במשק מפותח שהמוביליות בו רבה ודי בכישרון, אמביציה ונחישות כדי להגיע לכל משרה אפשרית. אך זו רק דרך אחת להסתכל על עולם העסקים הישראלי. דרך שמתאימה לאנשים שלא רוצים לראות את המציאות הנוכחית.

מבט מעמיק יותר מגלה כי המוביליות הזאת היא בעיקר תוצאה של תהליכים ורפורמות כלכליות שנעשו בישראל עד סוף שנות ה-90. מאז, נוצר כאן מבנה משק אחר לגמרי, המבוסס על מועדון ובו עשרה טייקונים, עשרה עורכי דין ורואי חשבון, חמישה יועצי תקשורת ולוביסטים וכמה מנהלים שמחזיקים במרבית עמדות המפתח במשק ושולטים במרבית נכסי הציבור. בתנאים אלה, היכולת להתחיל מכלום ולהגיע רחוק הרבה יותר מסובכת, מכיוון שמאגר הג'ובים החלומיים נשלט בידי מעט מאוד אנשים.

בסוף שנות ה-80 ולאורך שנות ה-90 קרו הדברים המשמעותיים ביותר בכלכלה הישראלית, שהפכו אותה ממשק שנשלט על ידי שני בנקים גדולים וההסתדרות למשק פתוח ומגוון יותר: התפתחות ההיי-טק, הפרטות, ליברליזציה במט"ח, רפורמות בשוק ההון, כניסת משקיעים זרים, הגעה של מיליון עולים, צמצום כוח הבנקים הגדולים וכמובן החשיפה ליבוא.

תהליכים אלה סיפקו הרבה מאוד הזדמנויות עסקיות ליזמים, יצרו מקומות עבודה חדשים (מרבית המשרות בשוק הטלקומוניקציה נוצרו בשנים הללו) והפכו את המשק הישראלי להרבה יותר פתוח לעולם הגלובלי. אבל בשנים האחרונות המשק הישראלי נתקע. רמת התחרותיות בו פחתה, ובענפים רבים נוצר סדר שנוח לשחקנים הגדולים בו. סדר המבוסס על מעט תחרות ורווחים בטוחים, שמגיעים בעיקר ממגזרי הלקוחות הפרטיים ומשקי הבית. חלק מהמנהלים שמגויסים לתפקידי ניהול בכירים בתאגידים הלא תחרותיים נדרשים למשימה אחת: לשמור על הקיים. למנוע זליגת לקוחות, לטרפד יוזמות רגולטוריות להגברת התחרות ולחלוב כמה שיותר מלקוחות קיימים. זה לא דורש חדשנות ופיתוח עסקי, אלא בעיקר יכולת תמרון והפעלת לחצים. מה שעצוב הוא שמנהלים רבים יכולים להפגין יצירתיות ויוזמה שיווקית ועסקית, אבל זה לא מה שנדרש מהם.

אחד האלמנטים המשמעותיים בבסיסי הכוח של השחקנים הגדולים במשק הוא נגישות למקורות מימון. השליטה בבנק, בחברת ביטוח או בבית השקעות גדול מספקת למחזיקים בו כוח אדיר ויכולת לממן פירמות עסקיות. היכולת להחזיק בו-בזמן הן בתאגידים ריאליים (סלולר, דלק, רשתות שיווק, נדל"ן, רכב), והן בתאגידים פיננסיים היא מכפיל כוח משמעותי שהופך את בעלי השליטה באימפריות הללו לסוג של חברת השמה לכל הרגולטורים שתפקידם לדאוג לצרכנים ולמשקיעים.

זו לא אגדה. רבים מהרגולטורים המשמעותיים שפעלו בישראל בשני העשורים האחרונים מסודרים כיום באחת מהפירמידות העסקיות הגדולות. כן, גם הם חברי מועדון. הם אמנם ייצגו את הצרכנים והמשקיעים בנאמנות עד אתמול, אבל מבנה המשק הוא כזה שאין להם יותר מדי אופציות תעסוקתיות מחר. המעבר מהרגולציה לשוק שרק אתמול פיקחו עליו הוא טבעי, והמסר שמועבר לרגולטורים הנוכחיים הוא: יש חיים טובים אחרי העבודה למען הציבור. יש מועדון, יש חברי מועדון, וקחו את זה בחשבון. לא רק רגולטורים יש במועדון. גם מחוקקים לשעבר יכולים להיכנס אליו בקלות, וכך גם בנקאים בדימוס וקציני משטרה בכירים - וכל מי שיכול להזיז משהו במציאות הישראלית המקומבנת. כל מי שיש לו מפתח לאיזו דלת, או יודע לשכפל מפתחות לאיזו דלת, או סתם מחזיק בתרשים של מסדרונות השלטון - כי פעם הוא עבד שם ויודע היכן נמצא כל חדר, ועל איזה כפתורים לוחצים.

במועדון הזה אין הרבה אהבה בין החברים. חבריו נשמרים זה מזה. הם לא רוצים מלחמות מחירים מטורפות ולא מחטפים של עסקות גדולות, מכיוון ששיבוש הסדר הקיים לא טוב להם. הוא פוגע ברווחיות ובפרנסה, ומייצר איומים שאין בהם צורך. הפגנות המחאה והטיפול של ועדת הריכוזיות הן הזדמנויות נדירות לפתוח את המועדון הזה לרווחה. לאוורר את תנאי הקבלה ולשתף את הציבור בסודות השמורים של העולם הזה, שבו כולם מלווים מכולם, כולם לווים, כולם גובים מרווחים שמנים - ואת כל החגיגה הזו מממנים האנשים שנשארו מחוץ למועדון.