חיים, שחרר את המשק

חיים היקר,

אתה מתקרב לרגע ההכרעה. אייל גבאי, היו"ר השני של הוועדה, עזב. זה לא מקרי: הוא מניח שיש סיכוי גדול שבחודשים הקרובים ימצא את עצמו עובר לעבוד באחת הקבוצות הגדולות במשק, שוועדת הריכוזיות אמורה לטפל בהן. הוא לא רצה לקחת את הסיכון.

נשארת לבד. האחריות עליך, המפתחות של המשק הישראלי בידיך. אתה יודע היטב שאם תגיש המלצות חדות, ברורות ומקצועיות, ראש הממשלה ושר האוצר יאמצו אותן במלואן וייצאו במלוא הקיטור והכוח אל הכנסת כדי להעביר אותן כמקשה אחת. הם מבינים כיום שהציבור הישראלי רוצה שינוי, רוצה משק פתוח, רוצה שוק חופשי, רוצה לעצור את תהליך הפיכתה של ישראל לפלוטוקרטיה, שבה מועדון של עשר משפחות ומאה עושי דברן שולטים במשק.

חיים, עכשיו זה רק בידיים שלך. אי אפשר להקל ראש באתגר ובמשימה. חברי הוועדה שמינו ראש הממשלה, שר האוצר ונגיד בנק ישראל, אלה שלא ברחו ממנה, מפחדים. חוששים. ויש להם סיבות טובות לפחוד.

הם פוחדים כי הם חושבים על היום שאחרי. הם מכירים את מבנה המשק הישראלי, הם יודעים שעשרה או 20 אנשים שולטים בחמש השנים האחרונות ברוב המשרות הבכירות במגזר העסקי: משרות ניהול, משרות ייעוץ, דירקטוריונים, עמותות, ארגונים, מוסדות פיננסיים, חברות ביטוח, בנקים וגם מוסדות אקדמיים. הם משתלטים על הכל. בכל שנה הכסף וההשפעה שלהם חודרים למקום נוסף.

הם חוששים בעיקר מהעיתונות. הם ראו בשנה האחרונה את המאבק שניהלו העיתונים שבשליטתם הישירה או העקיפה נגד כל מי שרוצה לפרק את הריכוזיות במשק. הם הבינו שהעיתונות נהפכה לחלק מהמועדון הריכוזי הזה. העורכים והפרשנים שמסבירים שאין בעיית ריכוזיות במשק או שריכוזיות היא דבר טבעי מחוברים למועדון הזה לא רק באינטרסים כלכליים דרך הבעלים שלהם - אלא בקשרים חברתיים. במועדון הזה כולם חייבים להיות מחוברים גם חברתית, כדי לוודא שאיש לא יקום בוקר אחד ויחליט שיש לו דעות עצמאיות שלא עולות בקנה אחד עם חיזוק המועדון ועם הגדלת הריכוזיות.

גם לך, חיים, יש מחשבות על הפרק הבא בקריירה. זה טבעי. מנהלים מסוגך פותחים לעתים פרק חדש בעולם ההון סיכון או בניהול קרנות פרטיות. בעיה. המועדון שולט בטריליון שקל מכספי ציבור, ורוב היזמים שרוצים להקים קרנות צריכים לעבור דרכו. תהיה נחמד - ייתנו לך כסף. לא תהיה נחמד - תצטרך לחפש כסף בחו"ל. שם זה כבר סיפור אחר. שם צריך להראות רקורד וניסיון.

אבל אתה לא צריך לחשוש, חיים. עוד לא נהפכת לחלק מהמועדון ואתה לא חייב להצטרף אליו. את רוב הקריירה שלך עשית בהיי-טק, בחברת נייס המצליחה, שם גם צברת הון אישי רב. אתה לא צריך עוד כסף וכוח. אתה יכול לוותר, כי אין לך סיבה אמיתית להצטרף למועדון או לפחוד ממנו. יש לך שליחות היסטורית: לפרק את המועדון, לשחרר את המגזר העסקי ואת עם ישראל מהמבנה האוליגרכי שנוצר כאן בשבע השנים האחרונות. אם תפרק את המועדון, הרי שאנשים מסוגך יוכלו לקבל בעתיד ג'ובים בכירים או לגייס הון על בסיס כישרון ויכולת - ולא ייאלצו עוד להתרפס בפני קומץ מנהלי המועדון או העוזרים שלהם.

השפעתו של המועדון מורגשת גם בחלקים של המגזר העסקי שלכאורה לא מצויים בשליטה ישירה של המועדון. בבנק לאומי, למשל, עשויה זהות המנכ"ל הבא להיקבע לא על ידי הוועדה המקצועית שתוקם, אלא על ידי הלווים הגדולים של הבנק. עם הכסף של הציבור, עם הכסף של הבנק, עם הכסף של הפנסיות שלנו טוו בשנים האחרונות הלווים הגדולים, הממונפים, רשת סבוכה ואלימה של מנופי כוח והשפעה במטרה לאפשר להם להשפיע על המינוי.

זה לא קורה רק שם: בבנק הפועלים שולטת לכאורה שרי אריסון, אבל לחלק מהלווים הגדולים יש שם השפעה גדולה הרבה יותר. היו"ר, המנכ"ל וההנהלה הבכירה יודעים מי מחלק ג'ובים. המועדון.

הנתונים נמצאים לפניך, והם לקוחים מהדו"ח המיוחד של מינהל הכנסות המדינה ואגף הכלכלה באוצר: מאז 2002 גדלה הריכוזיות במשק במהירות מבהילה. 13 הקבוצות הגדולות הגדילו תוך שש שנים את הנתח שלהן ברווח של כלל החברות הפועלות בשוק המקומי מ-12% ל-37%. הן מוצצות את לשדו של המשק, הן מדכאות תחרות, הן חוסמות כל פיתוח. המשק נחנק, עסקים קטנים נחנקים, יוזמה נחנקת.

לריכוזיות במשק הישראלי אין כמעט מקבילה בעולם. הדו"חות המוזמנים על ידי חברי המועדון, שמראים כאילו ריכוזיות היא דבר מקובל, לא משקפים את המציאות. הקבוצות הריכוזיות בישראל שואבות את כל כוחן, עוצמתן ושוויין משליטה במונופולים ובאוליגופולים הפועלים בשוק המקומי. במדינות כמו קוריאה הדרומית או שוודיה הקבוצות הגדולות שואבות חלק ניכר מההכנסות ומהשווי שלהן מפעילות בינלאומית מצליחה.

בישראל, כמה לא מפתיע, הקבוצות הגדולות כמעט אינן פעילות בחו"ל, והניסיונות שלהן לפרוץ לשווקים הבינלאומיים הסתיימו לרוב בכישלונות צורבים. כמובן שההפסדים קוזזו על ידי הרווחים מהמונופולים המקומיים, על חשבון הצרכנים, ובמקרה הגרוע - גולגלו לפנסיות ולחסכונות של הציבור.

שר האוצר יובל שטייניץ מרבה להגיד בשבועות האחרונים שצריך להיות אחראיים וזהירים במסקנות ועדת הריכוזיות. הוא חושש, ואולי לא התפנה עדיין ללמוד לעומק את נושא הריכוזיות. זה לא ועדת ששינסקי ולא תקבולי הגז. זה יותר מסובך, יותר מסוכן ובעיקר חשוב פי כמה. אתה צריך להאיר את עיניו.

אין כאן טרייד אוף בין פירוק הריכוזיות לבין שמירה על היציבות ועל המגזר העסקי. בדיוק להפך: פירוק הריכוזיות מגביר את היציבות במשק ומחזק את המגזר העסקי. שימור הריכוזיות מחליש את המגזר העסקי ואת התחרותיות של המשק, ומגדיל את הסיכון הפיננסי. המפולת שאירעה בחודשיים האחרונים באג"ח של רוב הטייקונים הממונפים הדגימה זאת היטב.

אבל המפולת הזאת מבטאת רק חלק קטן מהסיפור: רוב הטייקונים עדיין עומדים על רגליהם רק משום שבתיקי ההשקעות שלהם יש מונופולים ואוליגופולים מקומיים שמגלגלים את הניהול הכושל והממונף שלהם על הלקוחות. אם היתה נפתחת תחרות - רובם כבר היו בפשיטת רגל.

שטייניץ מבין את הקשר בין ריכוזיות לתחרות ואת הקשר בין תחרות ליוקר המחיה. אבל הסיפור הגדול הוא מה שהכלכלנים מכנים השפעות חיצוניות והשפעות דינמיות. בהיעדר תחרות אין כוחות שוק שדוחפים את המשק קדימה לחדשנות, להתייעלות, ליזמות. אלה מים עומדים, וכך נראה המגזר העסקי בישראל כבר שבע שנים. מסואב, נפוטיסטי. הדו"ח של מינהל הכנסות המדינה מדגים זאת היטב: הקבוצות הגדולות מייצרות פחות מקומות עבודה ומגדילות במהירות את הפערים בין משכורות המנהלים לאלה של העובדים.

ומדוע דווקא בקבוצות הגדולות והריכוזיות הפער בין שכר המנהלים לעובדים גדל במהירות? כי זה כסף של אף אחד, כי זה כסף שאפשר לגלגל על הציבור ובעיקר משום שבעלי השליטה למדו שאם משלמים למנהלים הבכירים משכורות עתק - אז אלה האחרונים יהיו מוכנים לעשות כל דבר כדי לחזק את הריכוזיות ולמנוע תחרות.

חלק מהחברים בוועדה הריכוזיות מנסים להימנע מהמלצות חדות שיביאו לשינוי מבנה המשק הישראלי. הם מעדיפים לדבר על הגברת הרגולציה, על חיזוק הדירקטורים מקרב הציבור וכדומה.

זה לא עבד וזה לא יעבוד. הניסיון הישראלי מראה שהמבנה קובע את התוצאות. במבנה ריכוזי עם ניגודי אינטרסים - הרגולציה, החוקים והתקנות הם כולם אות מתה. הרגולטורים לא מסוגלים או לא רוצים להתמודד עם הקבוצות הגדולות, הדירקטוריונים צייתנים וחלשים והאסיפות הכלליות חסרות ערך.

הכוחות הנחושים ביותר בוועדת הריכוזיות הם הכלכלנים הצעירים שליד חברי הוועדה. הם נהנים מהאנונימיות, ועדיין רחוקים מהכסף הגדול שמציעים בקבוצות הריכוזיות. הפורשים מהוועדה ייקלטו בחודשים הקרובים בקבוצות הגדולות או ב"מגרשי החנייה" לרגולטורים ולפקידים של הקבוצות הגדולות - משרדי עורכי דין, רואי חשבון וחברות ייעוץ שעיקר הכנסתן מהקבוצות הגדולות.

עזור להם, לפורשים. פרק ובנה מחדש את המשק הישראלי. בסופו של דבר, רובם הרי אנשים מקצועיים שרוצים לעשות את הדבר הנכון. בנה להם משק מבוזר ולא ריכוזי, שמאפשר לדירקטורים, לרואי החשבון, לעורכי הדין ולמנהלים לפעול במקצועיות ובעצמאות. אלפי מנהלים, רואי חשבון, עורכי דין ויועצים יודו לך עד סוף חייך על כך שהחזרתם להם את החופש, שפתחת להם הזדמנויות.

ועוד לא הזכרתי את המובן מאליו: את גל ההשקעות האדיר שישטוף את המשק כאשר תישבר הריכוזיות ושחקנים חדשים ייכנסו לכל הענפים. את עשרות מיליארדי השקלים שישתחררו - המיליארדים שעד היום זרמו לעסקות הממונפות של הקבוצות הריכוזיות, שלא תרמו דבר לכלכלה, לפריון, להקמת מפעלים חדשים או ליצירת מקומות עבודה. שחרר אותם, חיים.

שים קץ לשיטת גרעיני השליטה בבנקים ובמוסדות הפיננסיים בישראל. הם התגלו ככושלים ואין בהם שוק היגיון כלכלי, מוסרי או דמוקרטי. לא ייתכן שקומץ אנשים עם הון אפסי במונחים לאומיים ישלטו בטריליון שקל של כספי פנסיה של הציבור באמצעות דירקטוריונים וועדות השקעות עם בובות צייתניות.

הציבור צריך לקבל את הייצוג המגיע לו בכל המוסדות הפיננסיים: אם מתוך כל טריליון שקל של כספי ציבור, 10 מיליארד שקל - כלומר 1% - הם הכסף של בעלי השליטה, אזי חלקם בדירקטוריונים ובוועדות ההשקעה ששולטות בכסף צריך להיות 1%. שאר 99% צריכים להיות בשליטת דירקטורים מקרב הציבור. לא דירקטורים שממונים על ידי בעלי השליטה וחייבים את נאמנותם ואת היכולת שלהם להתפרנס בעתיד מהמועדון - אלא דירקטורים מקצועיים ציבוריים שכהונתם תלויה אך ורק בנאמנות לאינטרס הציבורי.

על הדמוקרטיה אנחנו כבר לא צריכים לדבר. הסכר נפרץ בחודשים האחרונים, וכיום רבים מודים במה שנכתב ב-TheMarker בחמש השנים האחרונות: טום פרידמן קרא לזה ב"ניו יורק טיימס" אוליגופול של קפיטליסטים מקורבים. ח"כים, שרים ואנשי אקדמיה אזרו אומץ והתחילו לדבר על המשטר הפלוטוקרטי הישראלי. אלא שבניגוד לפלוטוקרטיה שבספרי האזרחות, חלק מהפלוטוקרטים הישראלים כלל לא עשירים, אלא המציאו פירמידות ומינוף כדי לשלוט בעם באמצעות כספו של העם.

חיים, אל תטעה לחשוב שהמגזר שממנו באת יפתור את הבעיות שלנו. משקל ההיי-טק במשק הישראלי עדיין קטן. הכסף הגדול, הפנסיות שלנו, התרבות הניהולית, המחירים, הערכים - הם נקבעים בשוק המקומי: בענפי המסחר, השירותים והפיננסים המקומיים. וכשהם ריכוזיים, לא תחרותיים ומסואבים, יש להם השפעות חיצוניות על הכלכלה היצואנית שצריכה להתחרות בעולם. הריכוזיות מכרסמת במהירות ביציבות המערכת הפיננסית, מפוררת את הדמוקרטיה ולבסוף גם מחלישה את המגזר העסקי-התחרותי.

חיים, קשה להגזים בגודל המשימה שעומדת לפניך ובחשיבותה ההיסטורית. מעטים הם פקידי הממשלה שהגורל מגלגל לכיוונם החלטה כה קשה שתקבע את פרצופה של הדמוקרטיה, התחרותיות של המשק, ההזדמנויות בשוק העבודה, היציבות במערכת הפיננסית שלו ואיכות החיים בישראל. שום דבר שעשית בקריירה שלך - בנייס או כמנכ"ל משרד האוצר - לא יתקרב להשפעה האדירה שיכולה להיות לך על המשק הישראלי.

חיים, זה רק בידיים שלך. אל תירא, אל תהסס, פרק את הריכוזיות ובנה לנו משק חזק יותר וחברה צודקת יותר. העם אתך.