במדינה כמו ישראל לא יהיה צדק חברתי
הישראלי הוא קומבינטור שמנסה לעשות לביתו על חשבון המערכת
כולם משתאים אל מול האנרגיה המתפרצת של המאבק לצדק חברתי, אבל צדק חברתי לא יושג בישראל.
זה אולי יישמע קטנוני, אבל במדינה שבה אנשים נדחפים בתור בלי למצמץ, רוכבי קטנועים נוסעים היכן שרק בא להם תוך שהם מפירים בידיעה כל חוק תחבורה אפשרי, הולכי רגל חוצים את הכביש באור אדום ועונים בגסות למי שרק מעז להעיר להם, נוסעי רכבת נדחפים לקרון לפני שהם מאפשרים לאלה היורדים לצאת ממנו - במדינה כזאת לא יהיה צדק חברתי.
כולם מדברים על המודל הסקנדינבי של מדינת הרווחה הסוציאליסטית ורוצים להידמות לו, אבל שוכחים שהמודל הזה מושתת על תרבות שמקדשת את אחריות הפרט ביחס לכלל. תרבות שמתורגמת לכללים ברורים ומוסכמים להתנהלות במרחב הפוליטי והציבורי. לכן בסקנדינביה לא נדחפים בתור, לא פותחים את הפה על כל מי שמעז להעיר על התנהגות לא הולמת, ובעיקר פועלים מתוך הבנה שלכל אחד יש חלק, מוסרי ואישי, בהשגת טובת הכלל. לכן בסקנדינביה כמעט שלא מעלימים מסים (למרות ששיעור המס השולי שם הוא הגבוה בעולם) וכמעט שלא מתחמנים את הביטוח הלאומי (למרות שדמי האבטלה ניתנים למשך תקופה ארוכה).
בואו נודה על האמת. התרבות בישראל היא הפוכה לחלוטין. הישראלי הוא בהווייתו קומבינטור, אחד שמנסה לנצח את השיטה ולעשות לביתו על חשבון המערכת. ייתכן שזה שריד להתנהלות גלותית - היהודי שמנסה להערים על הפריץ בכל הזדמנות. אבל בניגוד לגולה, הפריץ הוא אנחנו. הניסיון "לדפוק את המערכת" הוא בעצם התנהגות בוטה של הפרט המבטלת את הכלל, העדפה מוחלטת של הטובה העצמית על פני טובת הציבור כולו.
המאבק לצדק חברתי מבוסס על הדרישה לחלוקה שוויונית יותר של ההון והמשאבים של המדינה, לאיזון בין מענה לאינטרסים צרים של קבוצות עניין לבין שמירה על זכויות היסוד הבסיסיות של כלל אזרחי המדינה. במהותה, דרישה זו עומדת בסתירה מוחלטת להתנהגות האגוצנטרית של האזרח הישראלי הממוצע, זה שחושב שמגיע לו הכל גם אם על חשבון הכלל.
העם דורש מהממשלה שלו צדק חברתי, אבל צדק חברתי לא ייעשה עד שכל אחד מהאנשים המרכיבים את העם הזה לא יהיה מוכן לדרוש זאת קודם כל מעצמו.
הכותב הוא יועץ ארגוני המתמחה בהובלת תהליכי שינוי