הרכבת הקלה לצדק
משרד האוצר הידק הפיקוח ומשרדי הממשלה השונים איבדו את היכולת הביצועית
המחאה החברתית התעוררה על רקע העליות החדות במחירי הדיור - בעיקר בעיר המטרופולינית הגדולה של ישראל, תל אביב. לכן בתחילת דרכה בוקרו ראשי המחאה על היותם "צפונבונים מפונקים", שמצפים כי המדינה תסבסד להם דירה ברחוב שינקין. על כך השיבו ראשי המחאה כי אין להם ברירה אלא להתגורר בשינקין, מאחר שהתחבורה הציבורית לתל אביב וממנה היא מפגרת במיוחד, ולכן למי שעובד בעיר אין ברירה אלא להתגורר בתוכה.
על מצבה העגום של התחבורה הציבורית בישראל אין מחלוקת של ממש. הרכבת הקלה של תל אביב, שאמורה היתה להקל על העומסים הכבדים בכניסה לעיר, אושרה בידי הממשלה כבר ב-2005. בשלהי 2011 העבודה על הרכבת הקלה למעשה עוד לא התחילה, ואיש אינו יכול לצפות מתי, אם בכלל, תהיה רכבת קלה בעיר. זאת אינה תקלה חד-פעמית.
על הרכבת הקלה של ירושלים התקבלה החלטת ממשלה בעת כהונתו של בנימין נתניהו כראש ממשלה. רק שזה היה במהלך ממשלת נתניהו הראשונה, ב-1998. נתניהו היה גם ראש הממשלה שזכה לגזור את הסרט עם התחלת הפעלת הרכבת הקלה בירושלים. זה כבר קרה בעת כהונתו השנייה כראש ממשלה, באוגוסט 2011. במהלך 13 השנים שחלפו התחלפו שש ממשלות ועשרה שרי תחבורה.
התחלופה הגבוהה וחילופי המדיניות שנבעו ממנה היו אחת הסיבות להתארכות הפרויקט והאמרת מחירו. סיבות נוספות היו ביזור הסמכויות להקמת הרכבת בין העירייה, משרד התחבורה, משרד האוצר והשותפים השונים בהקמה, דבר שהביא לגלגול האחריות לפרויקט בין הגורמים השונים ולחוסר שיתוף פעולה בהסרת חסמים.
ד"ר גולן להט, מהמרכז להעצמת האזרח, פירסם באחרונה מאמר על הכשלים בהנחת תשתית התחבורה בישראל. הבעיה המרכזית, הוא קובע, כלל אינה בתחום התקציב. "משרד התחבורה אינו חסר תקציבים, נהפוך הוא", כותב להט. "בשנים האחרונות גדל תקציב המשרד באופן משמעותי ומספק למדי".
למרות זאת, משרד התחבורה סובל מרמת ביצוע ירודה, גם כמותית וגם איכותית, בשל שורה של כשלים בתהליכי קבלת ההחלטות במשרד. כך, בין 2001 ל-2009 כיהנו בישראל שבעה שרי תחבורה, עם משך כהונה ממוצע של 14 חודשים בלבד. באותן שנים נוהל משרד התחבורה בידי ארבעה מנכ"לים שונים, עם משך כהונה ממוצע של 25 חודשים למנכ"ל.
"הבעיה המרכזית היא שמנכ"ל משרד ממשלתי יודע מתי הוא מתחיל לעבוד, אך אינו יודע מתי הוא יסיים", אמר על כך המנכ"ל הפורש של משרד התחבורה, גדעון סיטרמן, בראיון ל-TheMarker. "לכן נוצרת בעיה בקביעת סדר עדיפויות. המנכ"ל נדרש לטפל בעת ובעונה אחת ובאותה תכיפות במגוון נושאים, מבלי שיש לו הלוקסוס לקבוע סדר עדיפות בטיפול".
היעדר יציבות שלטונית בישראל מביא להיעדר יציבות ניהולית של משרד הממשלה - כפי שהדבר בא לידי ביטוי בחילופים התכופים של הנהלות המשרדים. התוצאה היא היעדר תכנון לטווח ארוך, והתמקדות בקבלת החלטות קצרות טווח בשיטת כיבוי השריפות. "קיצור משך הכהונה", כותב להט, "מוליך באופן מבני ושיטתי לפגיעה משמעותית ביכולת קבלת ההחלטות. ההעדפה המיידית של מקבל ההחלטות, שזה מכבר נחת בכיסאו לפרק זמן בלתי ידוע, היא לדאוג לשמו הציבורי. דהיינו, לקבל החלטות שיתקבלו באהדה ציבורית, לעתים קרובות ללא שום קשר לערכן המקצועי. מדיניות קבלת החלטות פופוליסטית הנמשכת באורח קבוע ושיטתי יוצרת רמת ביצוע נמוכה".
היעדר תכנון לטווח ארוך, קבלת החלטות קצרות טווח - בדרך כלל משיקולים פופוליסטיים או כדי לכבות שריפה - פגעו במידת האמון של הציבור ביכולת המשילות הממשלתית, והולידו פתרונות קצה מעוותים. אחד מהם הוא ההשתלטות של המשרד הממשלתי היחיד שהצליח לשמור על סטנדרטים מקצועיים, משרד האוצר, על משרדי הממשלה האחרים.
"משרד האוצר נהפך למשרד ממשלתי חזק במיוחד, החולש על הסעיפים הפנימיים של המשרדים הממשלתיים האחרים", כותב להט. "כדי להעביר כספים מפרויקט אחד למשנהו נדרש כל משרד ממשלתי לאישור מחודש של האוצר. הכוונה לפקח מקרוב על משרדי הממשלה היא מובנת ואף ראויה, אך הכוונות הטובות האלה תורגמו להליך ביורוקרטי ממושך ומסובך המקשה על יישום תוכניות. כך נוצרה מציאות פוליטית וניהולית משברית, שבה מרבית משרדי הממשלה מוחלשים ונעדרי סמכות ועצמאות ביצועית.
"בהינתן קבלת החלטות פופוליסטית, בזבזנית, לא מקצועית ולעתים אף נגועה בשחיתות של משרדי הממשלה השונים", מוסיף להט, "התקבעו בתודעה הציבורית מרבית הרשויות הציבוריות כרשויות שאינן אחראיות. כלומר, רשויות שיש לפקח עליהן באופן הדוק, להתערב בהתנהלותן, לקבוע את סגל כוח האדם שלהן ולהקצות באופן פרטני את תקציבן. מובן שכל גוף ביצועי שאלה הם הנהלים המושתים עליו נהפך במהרה מחסר אחריות לחסר סמכות".
הציבור הישראלי, קובע להט במאמר שפורסם לפני שפרצה המחאה, חש כי ממשלתו לא משרתת אותו, ולא מייצגת נאמנה את האינטרסים שלו. "הספרות המחקרית", מזהיר על כך להט, "מעידה כי התווספות תחושת חוסר הייצוג לתודעת חוסר ביצועיות והיעדר יעילות היא מתכון בטוח לערעור מהותי במעמדה של הדמוקרטיה".
רבבות הישראלים שיצאו לרחובות בעקבות המחאה הכלכלית-חברתית מעידים כי להט צודק באבחנתו. הציבור חש כי השירותים החברתיים שהוא מקבל מהממשלה שלו הם ירודים ביותר - גם בכמותם וגם באיכותם. אלא שהציבור מתמקד במחאה שלו בפירותיו של עץ הביאושים של חוסר התפקוד הממשלתי - הדיור המתייקר, החינוך המידרדר, שירותי הרווחה המצומצמים והפערים החברתיים הגדלים - ולא בשורשיו של העץ עצמו.
כך, התביעה שהעלתה תנועת המחאה להרחבת התקציב - כמה מראשי המחאה אפילו קבעו שיש להרחיב את ההוצאה הממשלתית לכ-55% מהתוצר לעומת 43% מהתוצר כיום - מתעלמת לחלוטין מבעיית חוסר התפקוד של הממשלה. לפי הניתוח של להט, כי למשרד התחבורה לא חסר תקציב אבל למרות התקציב הגדול המשרד מתעקש לקבל החלטות לא נכונות (נמנע מלעודד את התחבורה הציבורית באמצות הגבלת התחבורה הפרטית, משום שזה לא פופולרי), ומתקשה ליישם את ההחלטות הנכונות שכן קיבל, תוספת תקציב הרי לא תועיל. הבעיה אינה בתקציב, כי אם בתהליכי קבלת ההחלטות.
הגדלת תקציב המדינה מבלי לבצע רפורמה של ממש בעבודת הממשלה עלולה לכן לדרדר את ישראל עוד יותר. היעדר המשילות וחוסר יכולת הביצוע של ממשלת ישראל הגיעו לדרגה שבה הם מסכנים את יציבותה של הדמוקרטיה הישראלית. תנועת המחאה היא הביטוי הראשון לחוסר היציבות הזה, אבל הוא עלול רק להחריף אם לא יטופלו בעיות היסוד של התפקוד הממשלתי.
בשביל להשיג "צדק חברתי" צריך ממשלה שמסוגלת להוציא צדק כזה מן הכוח אל הפועל. לשם כך תנועת המחאה חייבת לחרות על דגלה את שיפור התפקוד של ממשלת ישראל. אחרת, העץ של מדינת ישראל ימשיך להניב פירות ביאושים גם בעתיד.
מחר: אפילו הממונה על השכר באוצר מסכים שיש בעיה עם השכר במגזר הציבורי