שדה הקרב של המתמחים

נתחיל בווידוי קטן: בשבועות האחרונים אני הולכת לישון מאוחר מאוד. לא בגלל שבתי התינוקת בוכה (היא כבר ישנה לילה שלם) או שבדיוק מקרינים סרטים טובים בשעות הלילה המאוחרות, אלא מפני שאני עסוקה בהתכתבות ערה ומרתקת עם רופאים מתמחים.

הקשר הישיר הזה החל כשיום אחד, עוד לפני חתימת ההסכם בין משרד האוצר להסתדרות הרפואית (הר"י), העלה אחד מהם כתבה שלי לעמוד הפייסבוק של המתמחים, והחל דיון בעניין. מאחר שעיתונאי הוא עיתונאי, ומכיוון שגם כך אני "מבלה" הרבה בדף הפייסבוק הזה, שמכיל מידע רב ויקר ערך מבחינה עיתונאית, לא יכולתי להימנע מלהצטרף לדיון. זה לא היה נעים בהכרח - דברי ביקורת שהשמעתי בשבועות האחרונים נגד צעדי המתמחים זכו לקיתונות של בוז, וכך מצאתי את עצמי תחילה מתווכחת ואחר כך מנהלת דו-שיח מרתק עם המתמחים שהיו ערים באותה השעה.

האתגר האינטלקטואלי שהציבו בפני המתמחים היה (ועדיין) עצום: לא פשוט ליחיד להתמודד לבדו מול עשרות אנשים שהוציאו 785 בפסיכומטרי וממוצע של 110 בבגרויות (אלה בערך תנאי הקבלה ללימודי הרפואה) ש"מתנפלים" עליו בבת אחת, מתודלקים בלהט המאבק ובתסכול שהצטבר במשך שנים ופרץ בכל הכוח. אבל ברוב המקרים הדיון היה מרתק, מעשיר ומלמד.

דף הפייסבוק של המתמחים הוא הזירה הלוהטת והמעודכנת ביותר בימים אלה בכל הקשור במאבקם נגד ההסכם. הוא משמש מקור מידע שמתעדכן בזמן אמת, זירה להחלפת דעות וויכוחים, וגם קבוצת תמיכה לאנשים שנמצאים בסערה רגשית גדולה מאוד בתקופה האחרונה ומחזקים שם זה את זה ("עכשיו זה הזמן לשמור על אחדות. אסור לנו להישבר עכשיו. זו כל המטרה שלהם, שנתפורר בדרך. לא יכריחו אותנו לעבוד בכפייה בתנאי העסקה מבישים ולא חוקיים!"). לאחר ה"אאוטינג" הראשון שעשיתי בפייסבוק, זרם הפניות גבר והזירה עברה להודעות האישיות ולמייל.

בהודעות אישיות שהחלפנו בינינו, הם סיפרו לי על שגרת חייהם, על תסכולם מהמערכת ומתנאי עבודתם וגם מהדרך שבה התקשורת תופשת אותם.

אז מה אפשר ללמוד משעות ארוכות של שיחות עם מתמחים, סטודנטים לרפואה ורופאים צעירים?

1. התנאים שלהם מחפירים. העדויות הרבות של המתמחים מספקות אינספור תיאורים של תנאי עבודה לא אנושיים. "בסטאז' לדוגמה, בשל חוסר במתמחים, עשיתי שמונה תורנויות, מתוכן שלושה סופי שבוע, וסגרתי חודש שלם שבו הייתי במחלקה עם יום מנוחה אחד בבית. יש מתמחים שחיים כך שנים", כתב לי אחד המתמחים. אחר כתב: "מה שגרם לי ולאחרים להתפטר זה אובדן צלם אנוש של רופאים (ואני לא מגזים) - דבר שלא נתנו עליו את הדעת בהסכם. לעולם לא תבינו מה זה לעבוד יומיים או שלושה בשבוע 30 שעות רצוף בלי שינה, עם לחץ עצום מכיוון שטעות עולה בחיי אדם, את המשמעות של סוף שבוע שמתחיל ביום שבת אחר הצהריים, אחרי יקיצה מהתורנות של ביום שישי, וככה לעתים כמה שבועות ברצף. בספטמבר אהיה בתורנות שלושה ימי שישי ברצף. תעשי את החישוב ותגלי שאני אהיה 21 יום רצוף בבית החולים. זה בלתי נתפש".

2. הם מביעים חוסר אמון מוחלט במערכת. חלק גדול מהדרישות של המתמחים מופיעות בהסכם (למשל קיצור מספר התורנויות לשש בחודש והוספת 1,000 תקנים), אבל המתמחים פשוט לא מאמינים שההסכם יקוים. "אנחנו פשוט לא מאמינים להם", מסביר לי מתמחה. "הם מרמים אותנו פעם אחר פעם, ומתרצים את זה ב"זה מה שהיה, ואין מה לעשות". ואחר: "שוב אנחנו שומעים שההסכם הזה הולך לפתור את כל בעיות הפריפריה... קשה לי להאמין שאנשים הולכים כעיוורים אחר הבטחות חסרות שחר".

3 איפה הר"י? מי שבולטת בהיעדרה מדף הפייסבוק של המתמחים, אגב, היא הר"י. הפרט הלכאורה קטן הזה מסמל אולי את הארכאיות של הר"י, ואת כישלונה בהסברת עמדתה ואת ההסכם שעליו חתמה לציבור שלה - הרי מדורת השבט נמצאת כאן, אבל הר"י לא מגיעה לבקר. במקום זאת, היא מתחזקת דף פייסבוק משלה שנהפך באחרונה בעיקר לזירה שבה מכלים הרופאים את זעמם.

אני מנסה להסביר למתמחים שגם הם לא חפים מטעויות: ההתנהלות הכוחנית וחסרת הכבוד מול בכירים שרק רוצים בטובתם, כמו מנכ"ל משרד הבריאות רוני גמזו, סגן שר הבריאות יעקב ליצמן ואפילו שופטים; הפסילה האוטומטית של כל הבטחה שניתנת להם ועוד. לפעמים הם מקשיבים לי ואפילו מסכימים. עם זאת, למדתי על עומק השבר. על משבר האמון שיש להם עם המדינה ומוסדותיה, עם ראשי המערכת, עם הארגון היציג שלהם. הם לא מאמינים לאף הבטחה, ונראה שלפחות בחלק מהמקרים מישהו גם הרוויח זאת ביושר.

מהי המסקנה שלי? ההסכם חתום, וקשה להניח שתהיה פתיחה דרמטית שלו. עוד יהיו תיקונים יצירתיים כאלה ואחרים, כמו מודל ה"פול טיימר" (שכר גבוה יותר לרופאים שיתחייבו לעבוד אחר הצהריים בבית החולים), זירוז המענקים, חלוקת התקנים וצעדים בוני אמון נוספים. ואולם קובעי המדיניות יעשו טעות נוראית אם יחתרו רק להכנעת המתמחים ולסיום המשבר. המשבר הזה והקולות שהוא העלה אל פני השטח חייבים להיות מנוף לבחינה מעמיקה ואמיתית של תנאי העבודה האיומים של המתמחים והרופאים, של הניצול שחלקם עוברים, של המצוקות שלהם ואולי גם של מבנה שכרם. מי שרוצה רק "לנצח" אותם - עלול לנצח את כולנו.