העוקץ הרומני

>> מירצ'ה מרומניה בא לארץ לעבוד בבניין. הוא חתם אצל קבלן כוח אדם בבוקרשט, ועלה על טיסה לארץ האבות כשרק צרור בגדים בידו. בארץ קלט אותו קבלן עבודות הבניין הידוע בכינוי איצ'ו. הוא חיכה לו בשדה התעופה העמיס את מירצ'ה ועוד ארבעה רומנים לאחורי הטנדר, וישר אל אתר בנייה בגדה.

בבוקר החל מירצ'ה לעבוד יחד עם החברים מרומניה. איצ'ו הביא להם אוכל כשר והסביר להם ברומנית כי הם בונים מקווה ולכן צריכים להקפיד בכשרות המקום. כעבור שבועות קיבל איצ'ו עבודה בשוהם ואחר כמה חודשים בבאר שבע, ומירצ'ה נגרר אחריו ועבד מבוקר עד ערב. מירצ'ה שמר על משכורתו. מיד כשקיבל אותה המיר אותה לדולרים ואגר את הכסף בחגורה מיוחדת איתה עבד וישן.

חלפו שנתיים. איצ'ו קיבל עבודות בנייה ומירצ'ה עבד. איצ'ו השקיע את כל כספו בבורסה ומירצ'ה חסך פרוטה לפרוטה, חולם על היום שבו ישוב לרומניה, יקנה בית בכפר וציוד חקלאי, יתחתן ויבוא אל המנוחה.

שלוש שנים חלפו. מירצ'ה כבר מדבר עברית קולחת ואיצ'ו מגיע לפשיטת רגל - ניירות הערך שרכש ירדו לשפל, הספקים רדפו אחריו ועיקלו כל אגורה שלו, ואיצ'ו לא היה מסוגל לשלם את משכורות פועליו.

יום אחד הביא איצ'ו את מירצ'ה למשרד עורכי הדין שלו. המעונבים הסבירו לפועל כי מוקמת חברה חדשה בבעלותו של מירצ'ה. איצ'ו ימשיך להביא עבודות, ומירצ'ה יהיה הבעלים הרשום בחברה, וכך ימנע איצ'ו מנושיו להגיע לכסף. על מירצ'ה להשקיע את חסכונותיו בחברה, והוא יהיה זכאי למחצית מהרווחים שיופקו.

בתוך שלושה חודשים הצליחו הימורי הבורסה של איצ'ו לכלות כל דולר שחסך מירצ'ה. פקידי ההוצאה לפועל וגובי מע"מ ושאר מרעין בישין הסתערו על הטנדר של איצ'ו ועל החדר השכור של מירצ'ה בתחנה מרכזית בתל אביב. מירצ'ה עלה על מונית שירות לנתב"ג וברח לרומניה, נקי מכל שקל שהרוויח בעבודה מאומצת במשך שלוש שנים.

המטוס הומה קבלנים המחפשים את מזלם ברומניה, הנמצאת בתנופת פיתוח. בטיסה לבוקרשט רוקם מירצ'ה קשרים עמם בעברית הקולחת שלו ותוך שלושה חודשים הוא כבר שותף עם יזמים ישראלים בבוקרשט. הוא מוציא ומביא, מארגן פועלים, מציג את הישראלים בפני בעלי מגרשים ומתחלק ברווחים עם שני הצדדים - בקיצור, עושה חיל.

לא חולפים ימים רבים ואיצ'ו ועורך דינו נוחתים בכרך הרומני בחיפוש אחר הזדמנויות. מפה לשם הם מגיעים אל מירצ'ה, מתנצלים בקצרה על "אי הנעימות" שקרתה ומבקשים שיאתר להם מגרש לבניית דירות.

מירצ'ה אינו נוטר טינה. הוא מביא אותם למגרש, לא רחוק מארמון צ'אוצ'סקו. "זה מגרש שאשטרום סוגר השבוע, אבל אם תוסיפו 50 אלף יורו בצד - העסקה שלכם, כמקובל בבוקרשט". עורך הדין מהסס. הכסף שהביא הוא כספי משקיעים ממשרדו. איצ'ו מאיץ בו: "כאן רומניה. אם לא תשמן, זה לא יעבוד".

אחר הצהריים נפגשים איצ'ו ועורך הדין בלובי של מלון מריוט עם טיפוס לבוש חליפת פסים בשם ינקו, בעלי המגרש המדובר. מירצ'ה מכין מסמך ברומנית ומקריא: "זו התחייבות בלתי חוזרת למכור לכם את המגרש תמורת 400 אלף יורו". מרימוביץ' חותם, וינקו מצרף שרבוט בנונשלנטיות. איצ'ו מזיע.

למחרת בבוקר נפגשו הצדדים. עו"ד מוציא ביד רועדת שקית ניילון ובה שטרות חדשים, ומעביר לידי ינקו 50 אלף יורו. ינקו משלשל את הסכום לכיסו, ללא שהוא טורח לספור. "אריבידרץ' מחר אצל נוטריון", אומר מירצ'ה ונעלם במהירות. מעבר לפינה הוא נוטל את השקית מהקרוי ינקו, ונותן לו שטר של 100 יורו. למחרת חיכו איצ'ו ועורך הדין במשרדי הנוטריון עד בוש. מירצ'ה נסע לו אל כפר ירוק בו עמד בית עליו חלם במשך שלוש שנים בהן בנה את ארץ ישראל.