הפיגוע העצום שביצעו האמריקאים בעצמם

בעוד שלושה ימים תזכור ארה"ב את ה-11 בספטמבר 2001, ותציין עשור ליום שבו נרצחו קרוב ל-3,000 איש בידי אל-קאעדה, ובו גם נפלו מגדלי התאומים. ממעוף השנים שחלפו, אין ספק שהפיגוע הוא אירוע מכונן בתולדותיה של ארה"ב. די להקשיב לאמצעי התקשורת ולתושבי ניו יורק כדי להבין את מרכזיות המאורע בחייהם.

אבל כשמביטים במכתש ההולך ומתמלא במגדלים הנוצצים ומלאי ההדר של מרכז הסחר העולמי החדש, קשה שלא לחשוב שמתקפת ה-11 בספטמבר היתה רק יריית פתיחה, כואבת ואיומה ככל שתהיה, למתקפה האמיתית נגד ארה"ב שבאה בעקבותיה. אלפי חיי האדם שאבדו ומיליארדי הדולרים שירדו לטמיון בקריסת המגדלים בטלים בשישים כשמביטים על הנזק שנגרם לארה"ב בעשור שחלף מאז. באופן מפתיע, להרס הזה אחראים דווקא שני גורמים שרואים בעצמם פטריוטים ונושאי הדגל של דרך החיים האמריקאית, והם הממשל בהובלת המפלגה הרפובליקאית והנשיא בוש, ואוסף המוסדות הפיננסיים הקרוי וול סטריט.

כשביל קלינטון עזב את הבית הלבן בינואר 2001 והעביר את מושכות הנשיאות לבוש, נהנתה ארה"ב מעודף תקציבי של 86 מיליארד דולר. לא גירעון, עודף. בוש הוכיח יכולות לא מרשימות באריתמטיקה, כשכבר ב-2001 ביצע את הראשון מבין שני קיצוצי מס מסיביים שבאו להקל בעיקר על עשירי ארה"ב, ובמקביל יצא בדצמבר 2001 למלחמה באפגניסטן. לא הרבה אחר כך, ב-2003, יצא בוש למלחמה נוספת בעירק.

למי ששכח, האמתלה למערכה הנוספת בעירק היתה דו"חות המודיעין הכוזבים אודות הקשר העירקי לאל-קאעדה ואודות הנשק להשמדה המונית - שכזכור, מעולם לא התגלה. כתוצאה מקיצוצי המס העמוקים והעלאת חלקו של תקציב הביטחון מ-16% ל-20% מסך התקציב הפדרלי, כבר בסוף 2003 עמד הגירעון האמריקאי על 6.4 טריליון דולר. בוש אמנם קיבל מדינה עם מאזן חיובי, אבל מתברר שמעולם לא טרח לתכנן את מימון עלותן של שתי המלחמות.

הנה כמה מספרים כדי להדגים את עומק ההרס שגרמו החלטותיו של בוש. ארה"ב נמצאת מזה עשור במלחמה בשתי חזיתות שעלתה לה ביותר מ-6,200 חללים ובמאות אלפי נפגעים. ההערכות מדברות על קרוב למיליון הרוגים עירקים וכ-150 אלף הרוגים באפגניסטן ובפקיסטן. עלותן הישירה של שתי המלחמות עולה בשלב זה על 4 טריליון דולר. לשם השוואה, מלחמת וייטנאם, הטראומה המכוננת הקודמת של ארה"ב, עלתה 740 מיליארד דולר (בדולרים של היום) שהם כחמישית מעלות מלחמות עירק ואפגניסטן.

את העלויות העקיפות העצומות קשה לתמחר: הזינוק החד במחירי הנפט, עלויות הטיפול המתמשך בפצועים ובנפגעי הלם הקרב, וכמובן המחיר החברתי והתרבותי של מדינה הנאלצת להוציא סכומי עתק על בטחון פנים, מתפעלת מוסדות כדוגמת הכלא במפרץ גוואנטנמו ומתמודדת עם זרם בלתי פוסק של חללים ופצועים.

עשר שנים מאוחר יותר, נראה שמדיניות החוץ השמרנית והאגרסיבית של בוש והרפובליקאים נכשלה חרוצות. הצבא האמריקאי לא הביא לשינוי אמיתי ושום דמוקרטיה פרלמנטרית לא נולדה בעירק או באפגניסטן. אל-קאעדה אמנם נפגעה אנושות, אבל בעיקר כתוצאה מסדרה של מבצעים ממוקדים לחיסול מנהיגיה ומקורות המימון שלה. ההוכחה הניצחת לכישלון היא מערכת הבחירות הקרובה: אף לא אחד מהמתמודדים על הנהגת המפלגה הרפוליקאית תוקף את אובמה על כך שהודיע על נסיגה מעירק ומאפגניסטן, או על כך שלא תקף באירן או בסוריה, ואפילו על שבחר רק בתפקיד טייס המשנה בפעולות נאט"ו בלוב. הם יודעים היטב שהעם האמריקאי איבד לחלוטין את התיאבון לג'יהאד נוצרי בסגנון בוש, וחלקם אף מבינים מן הסתם את עלותו הישירה והאלטרנטיבית ואת השפעתו על רמת החיים של האמריקאים כולם.

המפגעים של וול סטריט

החלק השני, המשלים יחד עם המלחמות את תמונת ההרס של העשור האחרון, בא לידי ביטוי מדויק בדמותו של יו"ר הבנק המרכזי של ארה"ב לשעבר, אלן גרינספן. אין דוגמה מדויקת יותר מהקריירה המפוארת לכאורה של גרינספן לכישלון המונומנטלי של הרגולטור האמריקאי.

גרינספן מונה ליו"ר הבנק המרכזי ב-1987, ומאז בנה לעצמו תדמית של כלכלן גאון ומרחיק ראות, בעוד שבמבחן המציאות הוא ביצע כמעט כל טעות אפשרית. הוא האיש שתמך בכל קיצוצי המס של בוש, האיש שהתנגד בנחרצות לכל סוג של פיקוח על נגזרים, והאיש ששיבח בכל פה את "מאות המוצרים הפיננסיים החדשניים" שהמציאו הבנקאים. הוא מסרב עד היום להכות על חטא וממשיך לטעון בזכות שוק חופשי לחלוטין, ובעד לתת לכריש לשמור על השמנת - "רגולציה עצמית" - אולי האוקסימורון היקר ביותר בתולדות ארה"ב.

גרינספן הוא גם זה שהוריד את הריבית ב-2004 לרמה של 1%, המליץ בנאום פומבי לצרכנים לרכוש משכנתאות בריבית משתנה, ולאחר מכן העלה את הריבית באופן עקבי, ובכך תרם ליצירת ולחשיפת ההלוואות הרעילות שארזו מחדש בנקאי וול סטריט כניירות ערך שדורגו כ-AAA בידי חברות הדירוג השותפות לגניבה העצומה הקרויה בועת הסאבפריים, שהתפוצצה בשלהי 2008. אותה התפוצצות השמידה חלקים נרחבים בכלכלה האמריקאית והעולמית, והביאה למיליוני מחוסרי עבודה, לטרגדיות אנושיות וחברתיות שהשפעתן תימשך דורות קדימה ולאובדן ערך כלכלי אסטרונומי.

גרינספן התגלה בסופה של קריירה כפוליטיקאי מיומן וככלכלן קטן, ויש המגדירים אותו שרלטן ומתחזה. במשך עשורים הוא התפרסם בזכות מערכות יחסים אישיות עם הסופרת איין ראנד ועם אשת הטלוויזיה ברברה וולטרס, ובזכות נכונותו לרצות את הממשל המכהן בכל מחיר. את החרטות, אם יש לו כאלה, נראה שייקח אתו לקברו.

יכול להיות שהחטא המהותי ביותר של גרינספן היה שחרור הפיקוח והעלמת עין מלהקת הכרישים הרעבתניים של וול סטריט, שמצויה באמוק תמידי של רצון לנשוך כל סנט בודד. עשרה טורפים חסרי מעצורים נפלו על העם האמריקאי, ואלה שמותיהם: גולדמן סאקס, ליהמן בראדרס, AIG, בר סטרנס, UBS, סיטי בנק, קרדיט סוויס, ברקלי'ז, HSBC ודויטשה בנק.

ידידתי ג' עבדה בצוות המוצרים הפיננסיים של אחד מהם. אותו צוות היה מתכנס לישיבות סיעור מוחות בכל שבוע, וממציא עשרות מוצרים פיננסיים שתפקידם היה ברור לכולם - להעמיס את עמלת הבנק על המוצר, לארוז את הסיכון ולמכור אותו הלאה. השבוע היא נזכרה במנהל בכיר שהגיע במטוס הפרטי של הבנק לקראת סוף הרבעון כדי לגעור בצוות: "תארזו את הסיכון מחדש כמה פעמים שצריך כדי שנוכל להכיר מיד ברווח", הוא הודיע להם.

ג' עזבה את הבנק רק כשהמנהל הישיר שלה דרש ממנה לפנות ללקוחות שאותם ניהלה אישית ולמכור להם סחורה רעילה. היא נקראה לראיון שנמשך 20 שעות ונוהל בידי עורך דין ששמו הפנימי היה "דוקטור רשע". במהלך השיחה הוצעו לה סכומים עצומים כדי שתישאר וגם הסבירו לה שכדאי לה לשמור על הפה, אחרת לעולם לא תעבוד יותר בתחום. "מדובר בגילוי עריות בקרב חבורה של פושעים שידעו היטב מה שהם עושים, והתמכרו לכמויות כסף אינסופיות ולחדוות הציד", היא אומרת. כיום היא עוסקת בטכנולוגיה ומקפידה להתרחק מכל מה שקשור לעולם הבנקאות ולוול סטריט.

"סוג ההתנהלות הזו היה ועדיין נפוץ בוול סטריט", אומרת ג', "ורשות ניירות ערך היתה תמיד מאחור מבחינת הבנתה את הטכניקות שהבנקים עשו ועושים בהן שימוש - פשוט אין להם את כוח האדם והשכל לעקוב ולהבין".

חלק חשוב נוסף של פיגועי וול סטריט הוא שיטת הדלתות המסתובבות, שלפיה בכירי וול סטריט, אותה חבורת מגלי העריות שמתארת ג', התמנו בתורם לבכירי הממשל - משר האוצר האמריקאי ומטה. מכיוון שמדובר באותם אנשים האמונים על אותו אתוס, המנגנון שנוצר פשוט וברור: וול סטריט מנפחת בועה, זו מתפוצצת, הממשל הפדרלי מלווה כסף זול במיוחד לוול סטריט, הבונוסים חוזרים, וול סטריט מנפחת בועה חדשה, וכך הלאה.

בהקשר לשיטה המצליחה הזו התפרסמו השבוע שתי ידיעות מעניינות: באחת הועלה חשד שרשות ניירות ערך מחקה אלפי מסמכים שעשויים להפליל את בנקאי וול סטריט ביצירת בועת הסאבפריים. לפי השנייה, סוכנות פדרלית אחרת, זו האמונה על הפיקוח על ענקי המשכנתאות פאני ופרדי, צפויה לתבוע 12 בנקים גדולים הפועלים בארה"ב על חלקם בהטעיה לגבי איכותם של ניירות ערך מגובי המשכנתאות שאותם מכרו בשיאו של משבר הסאבפריים. אני מקווה ומניח שאותם עשרה שמות שמניתי קודם יהיו חלק מהרשימה.

שתי מלחמות של 4 טריליון דולר, קיצוצים בהכנסה ממיסוי, בועת נדל"ן שנופחה בעקביות (אולי כדי להרדים ולהשביע את העם האמריקאי) ושחרור כל המעצורים מחבורת הכרישים של וול סטריט - והרי לכם פיגוע כלכלי וחברתי בסדר גודל תנ"כי, שהגיע לפרקו במשבר של 2008 ולא ממש השתפר מאז. מה הלאה? הנשיא אובמה, שספקות לגבי יכולתו לחלץ את ארה"ב מהמשבר הזה מחלחלים גם לשורות הליברלים, ממילא מנוטרל כרגע בידי מפלגה רפובליקאית שמחושקת על ידי האג'נדה הסהרורית של שותי התה ובידי שנת בחירות שאינה מאפשרת לו מרחב תמרון. כשמביטים על גירעון של 14 טריליון דולר, ועל ריק פרי, מיט רומני ומישל בכמן בצד הרפובליקאים, הדאגה, כמו גם הגעגועים להילרי, רק מעמיקה.

לא נותר אלא לקוות שבעוד עשור, במלאת 20 שנים לפיגוע המחריד של ה-11 בספטמבר, נמצא את ארה"ב במקום שונה. לאחר כל משבר עמוק, ומלחמת וייטנאם היא דוגמה הולמת כאן, נפתחת אפשרות לשינוי. ההנהגה הבאה של ארה"ב תצטרך לשאול שאלות חדשות, ולמצוא פתרונות מהותיים וארוכי טווח לחוליים הבסיסיים שהמשבר הזה חושף.

האם ארה"ב יכולה להמשיך לקבל את אתוס וול סטריט ואת תפישת העולם הסרטנית הגורסת שקפיטליזם טהור וצמיחה אין סופית הן מטרות בפני עצמן? האם ארה"ב תוכל להביט מחדש על תפקידה המסורתי כשוטר עולמי הנושא אלה גדולה? ואולי חשוב מכל: בעולם שבו יותר אזרחים ביותר מדינות לוקחים אחריות על גורלם, האם גם האמריקאים ישקלו את הערכים ואת תפישות העולם המסורתיות שלהם, ויזכו גם הם להתעוררות חברתית דוגמת זו שאנחנו זוכים לה ממש בעצם ימים אלה?