חיזוק המגזר העסקי למען מדינת הרווחה

השלב הרומנטי של המחאה בשיאו, אבל עוד מעט יגיעו השלבים הפחות רומנטיים. כי בעוד המצוקות והקשיים הם אמיתיים, פשוטים ומקובלים - הפתרונות מסובכים, שנויים במחלוקת ולעתים ארוכי טווח.

נכון לרגע זה נראה שהממשלה ומקבלי ההחלטות לא השכילו להפוך את המחאה ואת הכעס הציבורי להזדמנות, ולהשתמש בכוח שמופעל נגדם כדי לבצע שינויים מרחיקי לכת - שבימים רגילים יש קושי אדיר לבצע אותם. זאת ההזדמנות להוביל שינויים שהמבנה הפוליטי, הכלכלי והתקשורתי הישראלי חוסם. זאת זכות הקיום היחידה של ועדת טרכטנברג: לבצע מהלכים שאי אפשר היה לבצע ללא קיומו של כוח מאיים חדש מעל ראשיהם של כל מקבלי ההחלטות - המחאה הציבורית.

האי שוויון בחלוקת ההכנסות, העוני, ההכללה והמיסוי של בעלי ההכנסות הגבוהות עומדים עכשיו במרכז השיח הציבורי, לצד הקריאה הכללית למדינת רווחה.

לא רק בגלל סיבות של צדק חברתי, אלא גם משום שאם מישהו עדיין לא הבין שהכללה והקטנת האי שוויון הם גם רכיבים קריטיים לצמיחה מתמשכת ולעלייה בת קיימא באיכות החיים - הגיעה המחאה ונתנה לו תזכורת קטנה למה שקורה ולמה שעלול לקרות כשחלקים כה גדולים מהציבור לא יכולים להצטרף למסיבה.

אבל יגיע הרגע שבו נחזור לעסוק לא רק בחלוקת העוגה אלא בהגדלתה, יגיע הרגע שבו יתברר שהדרך למדינת רווחה לא עוברת רק דרך הסטת תקציבים ושיפור האפקטיביות של המגזר הציבורי, אלא גם דרך גידול בתוצר - ואז השאלות והפתרונות יהיו מורכבים כפליים. אם חיפוש הדרכים לחלוקה הוגנת ויעילה של המקורות ושל ההכנסה במשק הוא מסובך - הרי שחיפוש הדרכים להצמחת העוגה לאורך זמן קשה הרבה יותר.

יוקר המחיה בישראל הוביל בחודשים האחרונים לדיון ער בנושא התחרות במשק. לאחר שנים ארוכות שבהן מכרנו לעצמנו בלוף של משק מתקדם ושוק חופשי, אזרו אומץ רבים בזירה הכלכלית בישראל, וגילו את הסוד הידוע לכל - חלקים גדולים מאוד מהמשק אינם תחרותיים ובנויים כקרטלים וכמונופולים ששואבים את כוחם ואת שרידותם לא מהערך שהם מייצרים ללקוחות, אלא ממבנה השוק המונופוליסטי והמוגן.

הציבור הרחב לומד במהירות את הקשר בין יוקר המחיה לבין התחרות, בין המחירים לריכוזיות ולמבני השוק של הקרטלים והמונופולים - אבל לא מוקדם מדי לעסוק בהשפעה החיצונית הנוספת של מבני השוק האלה, שהיא מורכבת הרבה יותר אבל לא פחות חשובה: תחרות נמוכה מובילה לפגיעה בתחרותיות, בתחכום, בחדשנות, ביעילות של החברות ושל המשק כולו. ובעברית: במקום שבו התחרות נמוכה, המים עומדים - אין כוחות שוק שלוחצים קדימה, אין תשואה לכישרון, אין מנוע מתמיד לשיפור.

ומדוע התחרותיות של המגזר העסקי חשובה בכלל? לא בגלל המחירים, לא בגלל מס המונופולים, לא רק בגלל מה שח"כ כרמל שאמה כינה השבוע "מס טייקונים" שמשלם הציבור. היא חשובה משום שהדרך להעלאת התוצר וליצירת משאבים הנחוצים ליצירת מדינת רווחה עוברת דרך חיזוק המגזר העסקי.

הקפיצה בריכוזיות של המשק הישראלי בשבע השנים האחרונות, ריבויים של קרטלים ומונופולים ציבוריים ופרטיים שייקרו את עלות המחיה והחיבור שלהם עם חברות פיננסיות יוצרים בקרב הציבור הרחב עוינות גוברת כלפי המגזר העסקי. אבל יש כאן פספוס אדיר, כי מגזר עסקי ושוק חופשי אינם רק קרטלים ומונופולים, פירמידות ותרגילים פיננסיים. מגזר עסקי חופשי הוא רעיונות, ניהול ויצירת מקומות עבודה. זאת תרבות, זאת שאיפה למצוינות, זה תכנון ארוך טווח - אלה ערכים רבים שנדרשים לנו לא רק בעולם העסקים, אלא בחברה ובדמוקרטיה.

ולכן לוועדת הריכוזיות שמובילים ראש הממשלה בנימין נתניהו, שר האוצר יובל שטייניץ וחיים שני צריך לתת הגדרה אחרת: זו אינה הוועדה נגד הטייקונים ויוקר המחיה - זו הוועדה למען חיזוק המגזר העסקי, היזמות, השוק החופשי והתרבות העסקית. פירוק מבנה המשק הנוכחי, הקרטליסטי, המונופוליסטי, הממונף והמערבב בין פיננסי לריאלי, יביא לחיזוק המגזר העסקי והתחרותיות שלו - הוא ייהפך ליעיל יותר, למתקדם יותר, להוגן יותר ולתחרותי יותר מול השווקים הבינלאומיים.

חלק גדול מהריכוזיות ומחוסר היעילות נמצא בשליטתה של הממשלה: בבורות השומן של המגזר הציבורי, בוועדים ששולטים במונופולים הציבוריים. אם רוצים להפחית את האי שוויון ובעיקר לנהל משק יעיל ותחרותי יותר, שמייצר מקורות למדינת רווחה - לא יהיה מנוס אלא להתמודד גם אתם, למרות הקושי הפוליטי האדיר. ראשי המחאה, שמנסים להיות נחמדים לכולם, צריכים להפנים שטיפול בחלקים האלה של המגזר הציבורי הוא חלק הכרחי מהפתרון. חלק נוסף של הפתרון הוא כמובן שילובן בשוק העבודה של האוכלוסיות עם שיעור ההשתתפות הנמוך.

פירוק הריכוזיות וטיפול בתחרותיות הנמוכה אינם רק למען הצרכנים הסובלים מיוקר המחיה, אלא בעיקר למען היעילות והחדשנות של המשק כולו והמגזר העסקי בפרט - היזמים, החברות, העסקים. ייתכן שהצורך לחזק אותם ולהגדיל אותם אינו פופולרי בנקודת זמן זאת, כשהאנשים צועדים ברחובות, אבל הוא קריטי לא פחות מכל שאר הנושאים שנידונים עכשיו בשיח הציבורי הכלכלי-חברתי החדש. אנחנו לא זקוקים רק לישראלים חדשים, אם להשתמש בביטוי של אנשי המחאה, אלא לאנשי עסקים חדשים - כאלה שלא עוסקים רק בפיננסים ובמונופולים.

חלק גדול מהמשק הישראלי מורכב מתעשיינים, מיצואנים ומבעלי עסקים קטנים ובינוניים שנאבקים בשווקים תחרותיים בישראל ובעולם. הם מייצרים מקומות עבודה בכישרון רק כתוצאה ממחויבות ארוכת טווח לעסקיהם. קולותיהם לא נשמעים במחאה הנוכחית. חלקם מרגישים, שלא בצדק, מותקפים על ידי האווירה הציבורית של השבועות האחרונים. זאת טעות גדולה - הם אינם הבעיה, אלא הפתרון לחלק גדול מהבעיות. הם האנשים שייצרו את מקומות העבודה ואת הגידול בתוצר, הקריטי כדי לקדם אותנו לכיוונה של מדינת רווחה. למעשה, לא צריך להמציא אנשי עסקים חדשים כאלה - יש רבים כאלה בינינו, וזה הרגע להבליט אותם, להראות אותם ולדבר עליהם. הם נחוצים לנו יותר מתמיד.