הפגנת ה-450 אלף היא סמל, ותו לא

עכשיו, כשהפגנת החצי מיליון מאחורינו, השאלה הקשה ביותר שתנועת המחאה מתלבטת בה היא מה הלאה? מה יקרה ביום שאחרי? התשובה, מתברר, נמצאת מתחת לאפם של מנהיגי המוחים, אם רק ישכילו ללמוד ממי שהצליחו באמת לחולל שינויים כלכלים-חברתיים בישראל.

שני מוסדות חוללו ב-25 השנים האחרונות מהפכה כלכלית-חברתית אמיתית בישראל - בנק ישראל ומשרד האוצר. מדיניות שיווקית מוצלחת מאוד של בנק ישראל הצליחה לעמעם את חלקו באותה מהפכה, ולהסיט ממנו את חצי הביקורת שכוונו נגד אותה המהפכה, אבל למעשה מאז תוכנית הייצוב של יולי 1985, שני המוסדות פועלים כתף לצד כתף כדי לשנות את המדיניות הכלכלית של ישראל.

והם עשו זאת בהצלחה מסחררת. אפשר לשנוא את האוצר, כפי שרבים מהמוחים עושים. אפשר להאשים את המדיניות הכלכלית של רבע המאה האחרונה בהיותה "ניאו-ליברליזם" (האם זהו כינוי גנאי?), או "קפטיליזים חזירי", כפי שנהוג להשמיץ כיום. אפשר לשאת שלטים כי פקידי האוצר הם עבדי הטייקונים, סוגדי מדיניות ההפרטה ומי שהביאו לגידול בפערים בישראל. אפשר לעשות את כל זאת, אבל אי אפשר להתכחש לעובדה כי המדיניות שהנהיג האוצר מאז 1985, ביחד עם בנק ישראל, הצליחה - והפכה למדיניות הכלכלית המובילה של ישראל.

ליבה של המדיניות הזו היה השמירה על אחריות תקציבית. משמע, שליטה על היקף ההוצאה הציבורית, כדי להקטין את הגירעון ולהקטין את החובות של ישראל. בשיאו של משבר 1985, החובות של ישראל המריאו לגבהים של 200%-280% מהתוצר הלאומי (קיים ויכוח מהו המספר האמיתי). 25 שנה מאוחר יותר, היקף החוב הלאומי של ישראל הצטמצם לכ-75% מהתוצר. במקביל, היקף ההוצאה הממשלתית ביחס לתוצר ירד מכ-60% לכ-42%. כל אותה עת, המשיכה הכלכלית הישראלית לצמוח. בחומש האחרון היא צמחה אפילו בקצב מרשים ביותר.

רבים מהמוחים טוענים כי המדיניות הכלכלית הזו היתה שגויה, והזיקה למדינה. אין לנו אלא לחלוק על הפרשנות הזו. העובדה שישראל צלחה את המשבר הפיננסי העולמי של 2008 ללא נזק ממשי (וגם את מלחמת לבנון השנייה, ללא נזק ממשי) היא עדות לחוסנה של כלכלת ישראל, לאחר שלושה עשורים של ניהול מדיניות תקציבית אחראית. המשבר העולמי הוכיח שיש תמורה לאחריות תקציבית (ובנקאית), וישראל היתה בין המדינות היחידות בעולם המפותח שנהנתה מהתמורה הזאת.

בכל מקרה, הוויכוח על תבונתה של המדיניות הכלכלית אינו מעלה או מוריד. מבחינת מנהיגי המוחים, החשוב הוא שהמדיניות הזו הצליחה בכך שהיא נהפכה למדיניות השלטת בישראל במשך 25 שנים, וזהו גם הלקח שעליהם להפנים. אי אפשר לבצע מהפכה במדיניות החברתית-כלכלית מבלי לקיים שני תנאים עיקריים: חבירה אל מוסדות הביצוע הממשלתיים; ונחישות והתמדה לאורך שנים.

מדוע בנק ישראל והאוצר הצליחו? משום שהם קבעו לעצמם מדיניות (אחריות תקציבית) ולא הרפו ממנה במשך 25 שנה ברציפות. בניגוד גמור לאופי הישראלי של "זבנג וגמרנו", שינויים כלכליים מחייבים אורך רוח, סבלנות והתמדה. כל תקציב מדינה מאז 1985 וכל החלטת ריבית של בנק ישראל מאז 1985, התקבלו תחת ההנחיה שיש לשאוף לרסן את האינפלציה ולרסן את ההוצאה הציבורית. פעם אחר פעם, החלטה אחר החלטה, שנה אחר שנה, התמידו שני הגופים בשמירה על יעדי התקציב ויעדי האינפלציה. אחרי 25 שנה ברציפות, ההתמדה הזו הצטברה לשינוי של 180 מעלות במדיניות הכלכלית.

לכן, 450 אלף איש שהתאספו בכיכר המדינה בתל אביב זה מרשים מאוד. ללא ספק, זה מסחרר לעמוד ולנאום בפני קהל רבבות שכזה. אבל אל להם למנהיגי המחאה לשגות באשליות: במבט של 20 שנה מהיום הפגנה של 450 אלף איש תישאר אירוע חסר חשיבות אם היא לא תלווה בשינוי מדיניות עקבי מעתה והלאה.

לפיכך, הפגנת ה-450 אלף היא סמל ותו לא. אפילו המלצותיה של ועדת טרכטנברג, חשובות ככל שיהיו, עלולות להישאר בבחינת אירוע נקודתי. אין כל דרך שהמחאה החברתית-כלכלית תצליח מבלי להפשיל שרוולים ולהתחיל לעבוד: לוודא שהמדיניות הכלכלית-חברתית של ישראל משנה כיוון, וכי באופן עקבי מעתה היא משרתת רק את המטרות של קידום הרווחה של אזרחי ישראל כולם לטווח הארוך.

איך משיגים שינוי מדיניות עקבי ומתמשך כזה? לא בכך שמכריזים על בנק ישראל ועל משרד האוצר, סוכני הביצוע העיקריים של המדיניות הכלכלית בישראל, כאויבים. בעיקר לא להפוך את המדיניות הכלכלית של שני גופים אלה - השמירה על האחריות התקציבית לאורך שנים - לאויבת. אין כל סתירה בין אחריות תקציבית לבין צדק חברתי, ואם הציבור ישכיל לתבוע שינויים במדיניות הכלכלית תוך המשך שמירה על המסגרת התקציבית, הוא יגלה כי גם בנק ישראל וגם האוצר הם ידידים גדולים.

שני הגופים כאחד משוועים לרוח גבית אוהדת של הציבור בכל הקשור לנקיטת צעדים קשים אך חשובים לשם שינוי פניה של ישראל בטווח הארוך. למשל, בכל הקשור לעמידה נגד המפלגות החרדיות בתביעה להכניס ליבה לבתי הספר החרדיים כדי להכשיר את החרדים לשוק העבודה. בלי רוח גבית של הציבור, שיתבע מהפוליטיקאים לחדול מלהיכנע למפלגות החרדיות, השינוי הזה לא יתחולל. רוח גבית כזו של הציבור, אם תחבור ליכולת הביצוע של משרד האוצר ובנק ישראל, היא המפתח להצלחה מתמשכת וממשית של המחאה.