לא הכל זה כסף

אני יודע שרבים רואים את ההיבט הישראלי של זוכי פרס נובל בצער הנובע מתחושה של הזדמנות מוחמצת - מדענים אלה היו צריכים להיות כאן. על אף שגם אני שותף לחלק מתסכול זה ההרגשה הזאת אינה העיקר. בנינו מדינה שהוכיחה את עצמה כחממה יוצאת מן הכלל למדע והיי-טק. עלייתי ארצה מארה"ב לישראל בשנת 1995 נבעה במידה רבה מהציונות הדתית שהיא חלק משמעותי מהשקפת עולמי, ואין ספק כי העובדה שאוניברסיטת בר אילן הציעה לי הזדמנות מקצועית טובה באותה מידה לזו שהייתה לי כפרופסור לכימיה בארה"ב הייתה הגורם המכריע לעלייה זו. לא הייתי מסוגל לבוא ארצה לולא ההזדמנויות היוצאות דופן להתפתח מבחינה מדעית ומקצועית שהעניקה לי הקהילה המדעית הישראלית.

הכבוד למדע הישראלי הוא חלק חשוב מכוח המשיכה של הקהילה העסקית והמדעית הבינלאומית למדינת ישראל. לפני כמה שנים, בעת שכיהנתי כנציג של הקרן הלאומית למדע בקבוצת עבודה מדעית אירופאית גדולה בתחום הננו-טכנולוגיה, נדהמתי מהמידה שבה חוקרים אירופיים חיפשו לקשור שותפויות עם מדענים ישראליים מכל האוניברסיטאות והתעשיות המובילות בישראל. ככלל אני סבור שיש הרבה על מה להתגאות, והאיכות וההצלחה שלנו ידועה ומוערכת בקהילה הבינלאומית.

אולם, להישגים אלה יש מחיר. ראשית, מדינת ישראל חייבת לתחזק ולשפר בצורה מתמדת את התשתית המדעית שלנו למרות שזו דורשת משאבים כספיים משמעותיים מתקציב המדינה הבעייתי גם כך. שנית, זה מחייב אותנו להנגיש את ההכשרה המדעית לכל האוכלוסייה שלנו - ללא קשר לסוגיות חברתיות, כלכליות ודתיות. ולבסוף, זה דורש מאיתנו לספק את המעבדות והמורים הדרושים למדענים הצעירים הנוכחיים שלנו כדי שיהיו ל'אריה וורשל' הבא. אנחנו לא יכולים להתעלם מהאירוניה שפרסי הנובל הישראלים במדע הם בעיקר בכימיה ואילו בתי הספר התיכוניים שלנו מלמדים פחות ופחות שיעורי כימיה, וישנם פחות ופחות מורי כימיה. מגמה זו חייבת להתהפך על ידי השקעה בחינוך מדעי ועל ידי שיפור האטרקטיביות של הוראת המדעים כמקצוע.

חשוב גם לזכור שלא הכל הוא עניין של כסף. היחס למדע שאנחנו משרישים בצעירים שלנו דרך תכניות כמו "נוער שוחר מדע" וחוגים מגוונים בעלי אוריינטציה מדעית, תורמים רבות לסקרנותם המדעית. אני מברך על התכנית שיזם בחיפה חתן פרס נובל ישראלי אחר, פרופ' דן שכטמן, בה חינוך מדעי נמצא בראש סדר היום של פעוטים כבר בגן ילדים.

לסיום, מילה על בריחת המוחות ממישהו שבחר לעשות את הדרך ההפוכה. באחרונה, יוזמות של הממשלה והאוניברסיטאות השונות בישראל מתחילות לשאת פרי. אני יכול להעיד בשמחה על העובדה שב-18 שנותיי כמדען באוניברסיטת בר אילן, האווירה הכללית בקהילת המחקר בקמפוס השתפרה לאין שעור בעקבות המספר הגדול של מדענים חוזרים שהצטרפו לסגל בשנים האחרונות. העובדה שחלק מסוים מן הדוקטורנטים הישראלים המבטיחים יעזבו את הארץ היא בלתי נמנעת. זה נובע חלקית מהמציאות של היותנו מדינה קטנה ומהצורך של כל מי שמעוניין להיקלט באקדמיה בישראל, לצאת לגלות כדי להרחיב את האופקים וליצור קשרים מדעיים לעתיד. למרות הסיכונים בדרישה זו, איננו יכולים לוותר עליה ועלינו לחיות עם הסיכונים הכרוכים בכך.

מה שעלינו לעשות כדי לפצות על חלק מ"בריחת המוחות" הוא לחפש אנשים בתפוצות שיכולים להוסיף נקודות מבט חדשות לתמהיל המדעי המקומי. עלינו ליצור הצעות אטרקטיביות כדי להביא אותם לכאן. בעניין זה, למרות השפע של כשרון מקומי מיומן, עלינו להמשיך להיות פתוחים לאנשים חדשים שיצטרפו למאמצנו הלאומי על ידי עידוד עלייה ויצירת נחיתה רכה שהיא כה הכרחית לאותם עולים חדשים כדי שיצליחו. ללא ספק המספרים יהיו קטנים, אבל כך הוא גם מספר חתני פרס נובל. מנות קטנות של איכות גבוהה עושות דרך ארוכה.

אני שותף לשאר אזרחי ישראל בתחושת גאווה נפלאה על פרסי הנובל שהוענקו באחרונה לכימאים בעלי זיקה כה חזקה לישראל. ככימאי, גאווה זו מתעצמת על ידי ההערכה העמוקה שאני רוכש למדע היוצא מן הכלל שעומד מאחורי פרסים אלו. בתור אדם שעבר את רוב הכשרתו המדעית בדרום קליפורניה (בקאל טק וב-UCLA), מתווספת לכאן תחושת שותפות נוספת. ברכותיי לחתני פרס הנובל החדשים שלנו.

הכותב הוא פרופ' לכימיה ונשיא בית הספר הגבוה לטכנולוגיה בירושלים. עלה לישראל ב-1995 מאוהיו, ארה"ב