העולם ברח לישראל

יאיר לפיד אחד, ועוזי דיין אחריו, פתחו מבלי משים את הצוהר לשאלה הרבה יותר עמוקה ממיהו בוגד, מיהי נמושה, וכמה גדול צריך להיות האוברדרפט שלך כדי שזה יהיה לגיטימי לעבור לגור בארץ אחרת. אצלי, המחשבה נדדה לזעזוע מחודש עד כמה ישראל, הגאה כל כך במערביות שלה, בכך שהיא חלק ממשפחת העמים המודרניים, אינה מבינה לאן העולם ברח לנו בזמן שצייצנו את תגובתנו לדבריו המגוחכים של עוזי דיין.

מה מפתיע בכך שמוסדות המדינה ואלו הקובעים את השיח הציבורי מדברים בבוטות כזו על עזיבת הארץ, אחרי שנים של דיבור בוטה לא פחות על הכניסה אליה? העולם הוא אכן שטוח. ויש בו המון ארצות - כ-200 בספירה אחרונה. ובכל אלו יש אזרחים שלעולם לא יוכלו לעזוב, ויש כאלו שיכולים לעזוב כי יש להם את הכישורים, ההשכלה, והכסף לעשות כך. כל מדינה מודרנית בעולם מתחרה על אנשים אלו ומנסה למשוך אותם אליה - להיות סטודנטים, פרופסורים, מדענים, אמנים או סתם אזרחים חיוביים. ומדינות אלו עושות זאת כדי להרחיב את בסיס המס שלהן, אך גם כדי לגוון ולהשביח את מרקם האוכלוסייה שלהן.

זו התחרות, חברים וחברות, גם אם מעצבן אותנו שהמילה "פטריוטיות" לא תמיד נכללת בה. ובהתאם, מדינות גם נלחמות להשאיר את אלו שיכולים לעזוב. זה חשוב בעיקר עבור אלו שלא יכולים. לדוגמה - בישראל כ-200 אלף איש משלמים כ-75% ממס הכנסה. אם 50,000 מהם יעזבו זו תהיה קטסטרופה. אבל הדרך להשאיר אותם איננה בעזרת צווחות על בגידה כי מה לעשות, את רוב האנשים הללו הצווחות האלה רק מרחיקות ולא מקרבות.

ומה אצלנו? אנחנו לא מושכים ולא אטרקטיבים עבור אף אחד. אלא אם הוא או היא יהודים כמובן. ומבחינות רבות, אחרי שנים רבות של מדיניות כזו, ישראל מתחילה להזכיר קצת נישואים בתוך המשפחה. בביולוגיה של הפרט נישואים במשפחה מתבטאים במחלות שונות ומשונות. בביולוגיה של המדינה המחלות לובשות צורה של סובלנות הולכת ופוחתת, שנאת הזר והשונה, דריסת מיעוט כזה או אחר והבנה הולכת ודועכת של משמעות הדמוקרטיה

וכן - אנחנו מדינה יהודית. אז תשכחו מהגירה חופשית אלינו. אבל האם היה רע לו היינו מאפשרים, ומשווקים, אשרות עבודה ארוכות טווח לזרים? ולא רק לאלו שמנקות לנו את הבית או מלבישות את אימא שלנו כשהיא זקנה - אלא למהנדסים, אנשי מחשבים, פרופסורים ואנשי כספים, נוצרים או הינדים או אפילו, רחמנא לצלן - מוסלמים.

מה היה קורה לחברה הישראלית לו בפאבים המפורסמים של תל אביב היו יושבים אנשים ומספרים איך היה לגדול בהונג קונג, או ללמוד הנדסה במומביי, ולעבוד בסין או בברזיל? האם התעשייה שלנו היתה נפגעת או מרוויחה מכך? והתרבות שלנו? מבלי לשים לב, הפכנו להיות מדינה שמקדשת נישואים בתוך המשפחה ואחר כך תוהה מדוע העולם רואה אותה אחרת מכפי שהיא רואה את עצמה.

ובאשר לכיוון השני - עזיבה: נתחו לרגע את רוב השיח השולל ירידה מהארץ, ולפתע תגלו שבין השורות, מדינת ישראל הרשמית נושמת לרווחה: "מזל שיש אנטישמיות". מכל הנימוקים השוללים עזיבה של הארץ, האם שמעתם נימוק שאינו כולל אנטישמיות או טרור כזה או אחר? האם שמענו טיעון למה יהיה נפלא לחיות כאן, ולאן אנו כמדינה הולכים? כמובן שלא. את זה משאירים לנו האזרחים - לדבר על חוף הים הנפלא אבל לשכוח שבישראל שטח החוף הזמין לאזרח מהשורה - אחרי שהצבא לקח את חלקו, ועשירים הרוצים לחיות כמו בקליפורניה לקחו את חלקם, וסתם מפירי חוק לקחו ולא נענשו - הוא מהנמוכים במדינות דומות. או לדבר על אחוות האחים במדינה - בתנאי שאנו מתכוונים ל"אח שלי" כמאמר שרים מסוימים. או לשכנע את עצמנו שאנו מדינה מפותחת ומתקדמת, מבלי באמת לדעת עד כמה המרקם על כדור הארץ השתנה מאז שנרדמנו בשמירה.

ואולי יום אחד, כשכל זה ישתנה, ונבין כמדינה וחברה עד כמה צרה לעתים היא ראייה דרך הכוונת או מחלון הממ"ד, אפילו תהיה לנו כאן חברות ישראליות-גלובליות אמיתיות, וגדולות, אלו שכולם מופתעים למה אין לנו. כאלו שההנהלה והעובדים שלהם מבינים ממקור ראשון את המשמעות של רב-תרבותיות, מתחברים ללקוחות ולעובדים שלהם בכל ארץ והתרבות שבה הם נמצאים, ואפילו, בלי נדר, מעסיקות במשרדי החברה בארץ עובדים מכל רחבי העולם.