כס הכבוד
בשירותים כולנו מרגישים כאילו פגשנו את אלוהים. אירוע כזה דורש כסא הולם
תופעה ביולוגית עלומה אליה נדרשים חוקרים מרחבי העולם היא התגברות הצורך להטיל את מימיך ככל שתתקרב אל ביתך. הנה אני, פוסעת לי בקלילות חסרת דאגות מן הפאב. ייתכן וצעדיי עקומים מעט ואני נוטה להיתקל בחפצים דוממים, אך דבר לא טורד את מוחי.
את כברת הדרך הראשונה אני עושה בשמחה ובנחת. אך הגעתי לשביל הגישה ותחושת דחיפות מאותתת לי להחיש את צעדיי. בעודי עולה את הקומה הראשונה היא גוברת ויחד עימה קצב צעדיי. אל הקומה השלישית אני כבר מגיעה בריצה קלה, אין זו דחיפות יותר אלא בהילות של ממש. קומה נוספת ואני ניצבת מול הדלת, מחפשת בידיים רועדות את מחזיק המפתחות, בשם אלוהים, איפה הדבר הארור?!
מחשבות אומללות על היות הבניין שלנו בניין משותף והידיעה כי למשטרה היום טכנולוגיה המאפשרת לה לעשות שימוש בדגימות די.אן.איי מונעות ממני אך בקושי להתאפק את 30 השניות המפרידות ביני לבין הנוחיות. שניים-שלושה עיכוסים-דילוגים ואני שם. תחושת רווחה שאין כדוגמתה ממלאת אותי. אני מרגישה כאילו זכיתי לראות את פניו של האל.
הייתי מצפה שהמעמד הזה יזכה להדר רב יותר. פלסטיק לבן פשוט בהחלט לא מכבד אותו. זהו כס מלכות, והוא ראוי להיראות ככזה. אני שמחה לגלות שלפחות יצרן אחד עשה עמו חסד. אסלה עם עיטור המגן של ריצ'רד לב-ארי, מלך אנגליה, גיבור הצלבנים, היא בהחלט מושב כבוד ראוי.