יד רוחצת יד
תרחצו את הידיים, מלוכלכים. ותעשו את זה עם היד השניה, של התינוק
על מנת להקל במקצת על תחושת הזרות שאפפה אותי במהלך מגוריי בניכר, אימצתי לי את הנוהג לסעוד מדי ערב, או לפחות אחת לשבוע, באותו דיינר שכונתי. אך עד מהרה תחושת החמימות והקרבה התחלפה בפלצות ומיאוס. בעודי מסיחה עם בן זוגי באותו הערב, פי מלא הגיגים מחוכמים וסלט אבוקדו, עצר לידינו רב המלצרים. בפרץ ספק מרגש ספק מבהיל הוא בחר לשתף אותנו: "אני אוהב מאוד לשטוף ידיים", חלק באנגלית רצוצה. "חלק מהאנשים שאני מכיר", וכאן לכסן מבט מזהיר אל עבר המטבח, "לא עושים את זה בכלל". הוא קרץ, והמשיך הלאה. הנחתי את המזלג, שלא על מנת להרימו בשנית.
שנים לאחר מכן תהיתי מה עודד את אותו הוידוי, אך המסקנה היחידה אליה הגעתי הייתה שעדיף לי לחיות בחשיכה כל עוד היא מאפשרת לתאוות האבוקדו שלי להתקיים בה מבלי שתיצור דיסוננס מול חיבתי העזה להיגיינה בסיסית. כעת אני חושבת שייתכן ותקפתי את הנושא מהכיוון הלא נכון - אין טעם בשאלות תיאוסופיות כאשר אפשר לפנות לביהביוריזם. סבון שהיה מושך את העין ואת הנפש להשתמש בו, וודאי היה גובר על ההידרופוביה בה, ככל הנראה, לקה הטבח. האם ימאן אדם לשלוח את ידו אל עבר אצבעותיו השמנמנות של עולל רך בשנים? איש אינו חסין בפני מתיקותן של הידיים הזעירות הללו.
את כוח המשיכה הזה השכילו להפוך לכוח המניע לנטילת ידיים. בחבילה אחת יימצאו עשרה סבונים, מעוצבים כידי תינוק. כל יד שונה מאחותה, אף גזע אינו מקופח - תינוקות אנגלו-סאכסיים, אפרו-אמריקאיים וניאו-אסייתיים גודשים אותה, כל אחד מהם מופק מחלב עזים, גליצרין מן הצומח ומבושם קלות.
אמנם, מראה החבילה מבהיל מעט ושואתי משהו ונראה כי מקומו בין הר האפר לגבעות המשקפיים, אולם אני בטוחה כי כאשר תעמוד יד אחת לבדה על כן הכיור, לא יהיה אדם אשר לא יתעכב לידה מרגע רכיסת המכנסיים ועד היציאה מן הדלת.