גינדי החזקות רכשה קרקע לבניית 100 דירות ברחובות

בעוד המשק נאנק תחת עול המיתון ומאות אלפי עובדים מאבדים פרנסה, בכירי החברות הציבוריות מושכים שכר מנקר עיניים. כשנתח ניכר מרווחי חברה זורם לכיסם של קומץ מקורבים, אין בין זה לבין כלכלה חופשית דבר

א. מיתון? לא בחברות הנסחרות בבורסה. שכר חמשת בעלי השכר הגבוה ביותר בחברות הציבוריות מתפרסם בעיתונים, ועל אף החשיפה הנרחבת והמצב הקשה במשק - לא נראה כאן כל ריסון.

ב"מעריב" נמדד שכר הבכירים לפי שיעורו מהרווח של החברה, ושם עומדים בראש הרשימה יוסי סמירה (זוקו) ועמי גניגר (תיא), עם עלות שכר של יותר מ-3 מיליון שקל, שהיוותה 35%-20% מהרווח של החברה ב-2002. ב"ידיעות" וב"גלובס" מדרגים את הבכירים לפי העלות נטו, ושם נמנו יותר מ-40 מנהלים עם שכר של יותר ממיליון שקל בשנה. רבע מהם הם מנהלים של חברות שהפסידו ב-2002. ב"הארץ" בוחנים את עלות השכר החודשית הממוצעת, וכאן מתברר כי מי שמסתפק בעלות של 60 אלף שקל נחשב ל"פראייר". רוב המנהלים מושכים עלויות שכר של 80-70 אלף שקל לפחות, וממריאים עד ל-300 אלף שקל בחודש.

עלות השכר גבוהה אמנם בממוצע בכ-30% מהשכר ברוטו, וזה גבוה בכ-50% מהשכר נטו, אך ספק אם יש בכך כדי לרכך את הדיווחים. בעוד המשק נאנק תחת עול המיתון ומאות אלפי עובדים מאבדים את פרנסתם, בכירי החברות הציבוריות אינם מתביישים למשוך לעצמם שכר מנקר עיניים.

לטענה כי בשוק קפיטליסטי אין מקום לבוא בטענות לשכר המנהלים אין בסיס. הקפיטליזם אינו מהווה הכשר לשכר מופרז, הפוגע גם בבעלי מניות המיעוט - בהיעדר קשר מוכח בין שכר לביצועים -וגם בעובדים. כשנתח ניכר מרווחיה של חברה זורם לכיסם של קומץ מקורבים, אין בין זה לבין כלכלה חופשית דבר. זהו ניצול לרעה של שררה, והדבר מנקר עיניים שבעתיים על רקע מצב המשק. משבר האמון בשוק ההון ניזון לא מעט מכך.

ב. רשות ניירות ערך בחרה להתערב בעסקת אלרן, המגיעה בקרוב לאישור האסיפה הכללית של החברה, ולהכריז על העסקה למכירת 4.99% ממניות החברה לגורם שלישי אנונימי כעסקת בעלי עניין. זאת על רקע החשש כי אותם 4.99% יעניקו לעסקה את הרוב שלו היא זקוקה באסיפה (רוב בקרב מי שאינם בעלי עניין).

הרשות קבעה כי עצם הקירבה בין מועד מכירת המניות למועד ההצבעה באסיפה הופכת את המניות שנמכרו אוטומטית לחשודות כקשורות לבעלי העניין, וכי על מחזיקי המניות או על בעלי השליטה באלרן להוכיח כי המצב שונה. מכאן עולה שכל מי שירכוש מניות מבעלי שליטה ערב הצבעה חשובה באסיפה ייחשב אוטומטית ל"אשם" (קשור לבעלי השליטה), אלא אם יצליח להוכיח את "חפותו" (היעדר קשר לבעלי השליטה). זו קביעה המנוגדת לרוח החוק (אדם הוא חף מפשע, אלא אם הוכחה אשמתו) ויכולה להחשב לרגולציה דרקונית.

עם זאת, הדרקוניות אינה נטולת סיבה. במקום שבו משבר האמון חריף, גם אמצעי המניעה הננקטים נוטים לחריפות. ההצבעות באסיפות נהפכו לפארסה, כשבעלי השליטה מצליחים, בעזרת "תרגילים" שונים, לעקוף את הצורך בתמיכת רוב הציבור. הם מייצרים לעצמם את הרוב הדרוש ובכך מצליחים לאשר באסיפה כמעט כל החלטה שיחפצו בה.

אפשר להתווכח אם יש בכך כדי להצדיק את המהלך של הרשות, אבל אי אפשר להתווכח עם העובדה שבעלי העניין הביאו על עצמם את המהלך הזה. לו היו מכבדים את המבנה הדמוקרטי של האסיפה הכללית ומגלים מעט יותר התחשבות בזכויות המיעוט, צעד זה לא היה נדרש.