חיים בתוך ביצה: מתקני פסולת ושפכים הקרובים למקום מגוריכם

המודעות הגוברת בישראל למפגעים סביבתיים הביאה לגידול במספר המתקנים למיחזור פסולת ולטיהור שפכים. עם זאת, הקמתם בקרבת אזורי מגורים מעוררת מחלוקות עקב מפגעי הריח וזיהום האוויר שהם יוצרים. בחלק מהמקרים חוששים התושבים להשפעה שלילית על איכות חייהם. במקרים אחרים, רשויות מקומיות עומדות על כך שהפסולת והשפכים יטופלו הרחק משטח השיפוט שלהן.

עיריית חדרה מקדמת הקמת תחנת מעבר ומיון של פסולת בצפון העיר, בשיתוף המשרד להגנת הסביבה. אל המתקן תגיע מדי יום כמות פסולת של 600 טונה מחדרה ומהרשויות שבסביבתה. חלק מהפסולת יעבור מיון ויישלח למיחזור, השארית תועבר לאתרי הטמנה. תושבי השכונות באזור הגישו התנגדות לתוכנית, בטענה כי מדובר בשטח שכבר סובל מזיהום הקרקע וכי הפעלת התחנה תחמיר את בעיות הזיהום באזור. לאחר שהוועדה לתכנון ובנייה של מחוז חיפה דחתה את ההתנגדות, הגישו התושבים עתירה לבית המשפט המחוזי בחיפה.

לפני חצי שנה דחה בית המשפט את העתירה ופסק כי המתקן יוקם תוך נקיטת אמצעים למניעת מטרדים באזורי מגורים. בפסיקה של בית המשפט צוינה עמדת המשרד להגנת הסביבה, שלפיה המיקום שנבחר למתקן הוא הטוב ביותר האפשרי. "האינטרס הציבורי בא לידי ביטוי, וההגנה הנדרשת על הסביבה נשמרה", קבע בית המשפט, "ולפיכך אין מקום להתערב בהחלטת הוועדה המחוזית".

תושבי חדרה ונציגי מועצת העיר לא הרימו ידיים. לפני כמה חודשים הגישו לבית המשפט העליון, באמצעות עורך הדין צחי שרף, ערעור על פסיקת המחוזי. בערעור נטען כי המחוזי טעה בכך שלא קבע כי יש לבצע תסקיר מקיף של ההשפעות הסביבתיות של המתקן במהלך תקלות. "כבכל מתקן הנדסי, קיימת סבירות לא זניחה לתקלות טכניות שיגרמו לירידה משמעותיות ביעילות המתקן או להשבתה כללית של יכולותיו", נכתב בערעור. בין השאר חוששים התושבים שבמקרה של בעיות בהפעלת מתקני סינון בתחנת המעבר, ייפלטו חומרים רעילים ומדיפי ריחות כמו אמוניה ומימן גופריתי.

מעיריית חדרה נמסר בתגובה כי העיר מתפתחת בקצב מהיר וכי בעוד כמה שנים היא תמנה 120 אלף תושבים, כולם יצרני אשפה. "בעתיד, אם וכאשר יעלה הצורך הביצועי על הפרק, תוקם תחנת מעבר על פי תקנים סביבתיים קפדניים, בהתאם לאישורים ובתיאום עם המשרד להגנת הסביבה", מסרה העירייה.

"לא בחצר ביתי"

שלא כמו עיריית חדרה המשלימה עם הקמת מתקן לטיפול בפסולת בשטחה, רשויות אחרות מעדיפות להרחיק משטחן מתקנים מסוג זה. המשרד להגנת הסביבה טען באחרונה כי הוא נתקל בקשיים בהקמת מתקני מיון וטיפול בפסולת בכמה ערים. כך למשל, בסמוך לשכונות המערביות של ראשון לציון עמד לקום ביוזמת איגוד"ן (איגוד ערים דן לאיכות הסביבה) מתקן לשריפת בוצת השפכים של גוש דן. התושבים ועיריית ראשון לציון טענו כי שריפת הבוצה תגרום לזיהום אוויר שיהווה סיכון בריאותי. לבסוף הוחלט על הקמת מתקן אחר, שבו ייבשו את הבוצה ולאחר מכן יהפכו אותה לדשן חקלאי. לפני כמה שבועות הודיע איגוד"ן כי הוא מתחיל בשלב הביצועי של הקמת המתקנים.

מפעלים קטנים יותר לטיפול בבוצת שפכים הפועלים כיום מהווים לא פעם מפגעים סביבתיים. מפעל שפעל בשנים האחרונות ליד קרית גת, למשל, הביא לתלונות חוזרות ונשנות על מטרדי ריח קשים.

מאבק תושבים נגד הקמת מתקנים לטיפול במפגעים סביבתיים הוא תופעה מוכרת בעולם, שזכתה לכינוי NIMBY (ראשי תבות של - Not in my backyard "לא בחצר האחורית שלי"). עם זאת, במדינות רבות באירופה למדו תושבים להשלים עם מתקנים אלה, ובערים אחדות ניתן למצוא מתקן לשריפת פסולת ממש בלב העיר.

בישראל נראה כי תושבים רבים עדיין אינם סומכים על הרשויות המפקחות על המתקנים. אחת הדוגמאות לכך היא המקרה של מפעל חד פלדה שנמצא בסמוך לקיבוץ כפר מסריק. המפעל מטפל בחלק ניכר מפסולת המתכות בישראל והופך אותה למוצרים שונים לענף הבנייה. לפני כשנתיים פרצה שריפה במפעל, ובמשך שעות ארוכות הצטוו תושבים הגרים בסמוך להישאר בבתים. המשרד להגנת הסביבה טען לפני השריפה וגם אחריה כי המפעל עמד בדרישות שהוצבו לו וביצע פעולות שונות למניעת זיהום אוויר. תושבי האזור לא השתכנעו ודרשו לבצע פעולות נוספות או לסגור את המפעל.