יישובים יהודיים וערביים בגליל המערבי התאחדו כדי לבצע קפיצת מדרגה

קיפוח של הפריפריה? ניכור בין רשויות מקומיות עשירות לעניות? מאבקים פוליטיים? עשרה יישובים יהודים וערבים בגליל המערבי שמו בצד את כל הקלישאות והקימו על דעת עצמם תאגיד כלכלי-אזורי ■ המטרה: לבצע קפיצת מדרגה של האזור שתציב אותו על המפה הבינלאומית, כשעל הדרך כולם מרוויחים גם דו-קיום ■ המהפכה בשלטון המקומי, מסתבר, מגיעה מלמטה

>> תיאטרון רב תרבותי הגליל בתפן פתח החודש את שעריו לקהל הרחב. האולם, בן 80 המקומות ישיבה, יהיה מעתה בית הקבע של תיאטרון זיקית, הפועל בתחום האומנות החזותית, וישמש אותו להופעות וחזרות ויציע גם חדרי בניית בובות.

באופן מפתיע, למרות מושבו בגליל המערבי המרוחק, נהנה זיקית - שבו חברים שבעה אומנים יהודים וערבים תושבי האזור - מהצלחה בינלאומית מרשימה: רק בשנה האחרונה הציגו ב-20 מדינות בעולם, ובהן ארה"ב, אוסטרליה, סינגפור ומקסיקו.

"הייחוד שלנו הוא שימוש באמצעים ויזואליים כמו בובות, וידאו וחפצים. אנחנו מוותרים על המלל ולכן מצליחים לפנות לכל תרבות", אומר מנהלו האומנותי של התיאטרון, פבלו אריאל. "פיתחנו סגנון משלנו שעובד היטב בחו"ל, אבל גם כאן בישראל הוא מאפשר להפגיש בין אוכלוסיות שונות".

המסר של תיאטרון זיקית מסמל את המסר של אשכול גליל מערבי - שמו של תאגיד כלכלי המהווה מודל התארגנות חדש לפיתוח וקידום כלכלי של עשרה יישובים בגליל המערבי. מטרת האשכול היא להפגיש בין האוכלוסיות השונות המתגוררות באזור, ולהציב אותו על המפה הבינלאומית.

יש דמיון נוסף בין התיאטרון לתאגיד: גם אנשי הגליל המערבי ויתרו על המלל המוכר, כלומר הפסיקו לדבר על המשאבים המצומצמים שמכתיב הריחוק הגיאוגרפי, ועברו לשפה שתאפשר להם לפרוץ את מגבלות האזור בדרך לקחת בעלות על עתידם.

ייחודו של האשכול הוא בגיוון האנושי שלו: כ-100 אלף תושבים המתגוררים בעשר מועצות, חלקן גדולות כמו מעלות תרשיחא ומטה אשר עם 24 אלף תושבים, בית ג'אן המונה 11 אלף תושבים, וגם יישובים קטנים יותר כמו שלומי, כפר ורדים, פקיעין וחורפיש שבהם מתגוררים אלפי אנשים בודדים. האשכול כולל יהודים, דרוזים, מוסלמים ונוצרים. חלק מהיישובים נחשבים אליטיסטים, הכוללים ועדות קבלה, ואחרים עממיים ופתוחים לציבור הרחב.

איך זה עובד? הרשויות התאגדו במבנה משפטי של תאגיד כלכלי, שבו הרשויות הן בעלות המניות, וראשיהן יושבים בדירקטוריון. לרשויות יש שליטה מלאה על כל פרויקט שהחברה מבצעת. כל יישוב משלם סכום חודשי לתפעול האשכול, בהתאם לגודלו. בית ג'אן הגדולה משלמת מדי שנה כ-30 אלף שקל, למשל - סכום זניח למדי שמחזיר את עצמו במהירות.

גובה הסכום שנדרש כל יישוב לשלם נקבע על ידי דירקטוריון החברה. בנוסף, דיווידנדים, אם וכאשר יהיו כאלה, יחולקו בצורה שווה, ללא קשר לגודל המועצה או למצבה הכלכלי. כמו כן, ראשי הרשויות החליטו בהחלטה חריגה שלכולם יהיה קול אחד בדירקטוריון. זאת בניגוד למודלים אחרים של תאגידי ערים, למשל באיגודי ערים לאיכות סביבה או תאגידי ערים למים וביוב, שבהם לרשויות החזקות יש סמכות למנות יותר דירקטורים ולשלוט בעצם בחברה.

המשמעות היא שרשויות גדולות וחזקות ויתרו מיוזמתן על משאבים לטובת רשות קטנה וחלשה יותר, והביעו עמדה מוסרית לפיה החזקים מסייעים לחלשים. מאחר שבפועל רוב הרשויות הדרוזיות והערביות הן קטנות יחסית, צעד זה מהווה חיזוק למערכת היחסים בין מועצות יהודיות למועצות ערביות ודרוזיות, וחיזוק לדו-קיום.

"צריך פיתוח עסקי? נסייע לך"

מאז שהוקם בתחילת השנה כבר הספיק התאגיד לרשום כמה הישגים. בתחום החינוך המיוחד הצליח האשכול לחסוך כסף ליישובים: "במקום שכל יישוב יוציא הסעה אנחנו מוציאים ביחד את ההסעות, ומדובר בחיסכון של עשרות אלפי שקלים לכל יישוב", אמר ראש המועצה המקומית בית ג'אן, ביאן קבלאן.

וזה לא נגמר בזה. ביוני נערך יריד תעסוקה אזורי בשלומי שקישר בין מעסיקים לעובדים, ובאחרונה יצא האשכול למכרז להקמת מועדון צרכנות שיאפשר לחבריו, 100 אלף תושבי היישובים, לתדלק את מכוניותיהם בתעריף מופחת וליהנות ממכשירים ניידים במסלולים מוזלים. האשכול גם הקים מרכז מידע בנושאי חירום והיד עוד נטויה.

הרוח החיה מאחורי אשכול הגליל המערבי הוא אריק מויאל, עורך דין צעיר בן 35, שעבד בעברו ביחידה לאבטחת אישים במשרד ראש הממשלה, ובהמשך במשרד לפיתוח הנגב והגליל תחת השר דאז שמעון פרס. "איחוד רשויות על פי רוב לא מצליח. הקמת האשכול היה רעיון של שלמה בוחבוט, יו"ר השלטון המקומי וראש עיריית מעלות תרשיחא, שהציע לאחד רשויות לאיגוד כלכלי חברתי כדי לנצל את יתרונות הגודל", מספר מויאל, שמשמש כיום מנכ"ל התאגיד. "מטרת התאגיד היא לקחת פרויקטים שהרשויות המקומיות לא יכולות לקחת כי הן קטנות מדי, כמו מתקן למחזור אשפה אזורי שאין היתכנות כלכלית או מקום פיזי להקימו בכפר ורדים בלבד, למשל".

מעבר ליתרונות הכלכליים המיידיים, נדמה כי התאגיד נטע בלב היישובים הקטנים גם תעוזה. כיום מטרת האשכול היא לא רק חיסכון - הם רוצים לעשות שימוש בנקודת החוזקה שלהם, ולהיהפך לשחקן בינלאומי בשורה של תחומים. מויאל לא נתלה בפחות מאשר בעמק הסיליקון בקליפורניה כמודל לריכוז משאבים: "הרעיון הוא לקחת את הנכסים הקיימים ולאגד אותם. לדוגמה בתחום המתכות יש לנו את ישקר, להבות ישקר, ועשרות מפעלים של תעשייה קלה בתחום המתכות. העשייה בענף באזור שלנו היא המרוכזת ביותר בישראל. ברגע שנוכל להציג את האזור כיתרון - הוא יוכל להתחרות בעולם, כמו עמק הסיליקון בתחום ההיי-טק.

"אנחנו יכולים לקחת את תחום ההתמחות במתכות ולשווק אותו בעולם", ממשיך מויאל. "במסגרת הזו האשכול יקים חממה תעשייתית וטכנולוגית, שתמוקם בשלומי ושתהיה אינקובטור בתחום המתכות: יזם שרוצה לפתח מוצר חדש בתחום, יקבל את השירות מהמפעלים באזור, את הידע והמומחיות שלהם ויוכל לייצא". מויאל מתכנן כי החממה תוכר ותופעל תחת תוכנית החממות של המדען הראשי במשרד התמ"ת. התוכניות עדיין לא אושרו, אבל מויאל מאמין כי החממה תקום במהלך השלוש השנים הקרובות.

לצורך כך בנו באשכול מנגנון של העצמה הכולל מנטור, אפשרות לשכור פס ייצור באחד המפעלים, וסיוע לקבלת תמיכה מהמדינה במסגרת הטבות ליישובי קו עימות, וגם עזרה בהפצה. "צריך פיתוח עסקי? נסייע. צריך תמיכה של התמ"ת? נעזור לך ליצור את הקשר", מבטיח מויאל.

"איחוד רשויות זה לא הפתרון"

בבית אבן עתיק בן 250 שנה בכפר חורפיש, מובילה עפאף גנים את מיזם נשים רוקמות תחרה. המיזם אותו ייסדה לפני שלוש שנים משלב בשוק העבודה את נשות הכפר, ברובן עקרות בית המקיימות אורח חיים דתי, שכללי המסורת לא מאפשרים להן לעבוד מחוץ לכפר. הוא גם משמר אומנות עתיקה ומסייע בהגדלת מספר התיירים המגיעים לכפר ותורם לכלכלת משק הבית שלהן. הפרויקט החל בסיוע של ג'וינט ישראל, וקיבל סיוע מהרשות לפיתוח הגליל ומשרד התיירות.

גנים הציגה את היוזמה שלה בסמינר בן יומיים שקיים האשכול ביולי. מטרת הסמינר שנערך בהנחיית אלכ"א גו'ינט ישראל, היתה לסייע לאשכול בהסדרתם של מנגנוני שיתוף הפעולה האזוריים וליצור ערך לאנשים הפועלים באותו אזור. בין היתר השתתפו בסמינר ראשי הרשויות, מנהיגים מקומיים ואנשי מקצוע כמו גם אזרחים פעילים. "הסמינר חשף אותנו להרבה פרויקטים באזור כמו תיאטרון זיקית ופסטיבל הגדר. נוצר שיתוף פעולה והיכרות שיעזרו לנו להתקדם", אמרה גנים.

מאז אותו סמינר שיתוף הפעולה כבר החל להתממש. "התחלנו פרויקט עם מעלה יוסף, יישוב יהודי שנמצא עשר דקות נסיעה מפה, שגם בו יש פרויקט של נשים ואמנות", מספרת גנים. "עד כה היינו שכנים, אבל לא ממש שכנים. יש פער בתרבות, מגזר אחר. אבל רצינו לפתח את השכנות. חשבנו לשלב את שני הפרויקטים ביחד. לעשות חילופי ביקורים, ללמוד את התרבות של האחר, זה מקרב שכנות וחושף אותנו לתרבות אחרת. בקיץ כבר השתתפתי בכנס בהיכל התרבות החדש במעלות. עד אז תמיד עברנו ליד מעלות, אבל אף פעם לא חשבנו להיכנס ולשתף פעולה".

על אף שפעילויות האשכול מביאות לקירוב לבבות ומפגישות בין האוכלוסיות באזור, הסיבה הראשונה להקמתו היא חיסכון כספי, שכן ברור כי איחוד פעילויות צפוי לחסוך ליישובי הפריפריה הקטנים הרבה מאוד כסף. כלומר, התאגיד הוא פתרון חדש לבעיה ישנה: התייעלות כלכלית ברשויות המקומיות.

בעבר הפתרון היה לאחד רשויות סמוכות: ההנחה היא שרשויות גדולות יותר פועלות ביעילות כלכלית, נהנות מיתרון בתחום הביצוע פרויקטי תשתית, יכולת משופרת בגביית מסים וסיכוי טוב יותר להגיע לאיזון כלכלי. ביישובים כמו מעלות תרשיחא, קדימה-צורן הפתרון הזה הצליח. ואולם מה שנראה כתהליך הגיוני, קורס פעמים רבות בשל התנגדות תושבים.

הסיבות להתנגדות הן רבות: חלקם חוששים לאבד את הצביון המקומי, בעלי משרות מפחדים לאבד את מקום עבודתם בשל ההתייעלות וערים מבוססות חוששות לקבל על עצמן גירעונות של יישובים חלשים יותר. על כך יש להוסיף קשיים ביורוקרטים רבים, שהופכים את הסיכוי לאיחוד רשויות לכמעט בלתי אפשרי.

ב-2007 בוצע הניסיון המשמעותי האחרון לאיחוד רשויות, ביוזמת שר הפנים מאיר שטרית. תוכנית זו היתה אמורה להיות מהלך משלים לתוכנית שהגו שר האוצר בנימין נתניהו ושר הפנים אברהם פורז ב-2003 במטרה להבריא את השלטון המקומי. אז תיכננו לצמצם את מספר הרשויות מ-266 לכ-150 רשויות באמצעות חקיקה. תוכניתו של שטרית התאיידה בתוך חודשיים ומאז, מתוך 11 איחודים שבוצעו בעשור האחרון, ארבעה בוטלו בתוך כמה שנים: האיחוד בין אבו סנאן, ירכא, יאנוח ג'ת וג'וליס בוטל בלחץ ראשי היישובים, וכך גם האיחוד בין דלית אל כרמל ועוספיא שבוטל ב-2008.

"אמרתי לשר האוצר ולשר הפנים תשכחו מאיחוד רשויות. זה לא הפתרון", אומר יו"ר השלטון המקומי בוחבוט. במקום זה הוא נסע לביקור בצרפת וחזר נפעם מהרעיון של תאגיד כלכלי - ועשה לו עלייה לגליל המערבי.

מצמצמים יחד את הפערים מול המרכז

מודל האשכול, שהגליל המערבי הוא הראשון ליישמו, מבטא את עקרונות "קפיצת המדרגה האזורית", בכך שהוא מעניק פלטפורמה לרשויות לחלוק בנכסים מקומיים, ולאגדם לכדי מכפילי כוח משותפים שיביאו להקטנת הפערים הכלכליים בין המרכז לפריפריה.

הרעיון של בוחבוט נראה נכון במיוחד לאור מצבם של היישובים בנגב ובגליל: לרשות יישובים אלה עומדים תקציבים מצומצמים יותר, בין השאר בשל ריחוק מהשלטון המרכזי. הם גובים ארנונה נמוכה בעשרות אחוזים, נהנים ממיעוט אזורי התעשייה מניבים ולרשותם עומדות הכנסות עצמיות נמוכות יותר מאלה של יישובי המרכז המבוססים. כתוצאה מכך, הם מתמודדים עם הגירה שלילית ופערים בגישה לשירותים מתקדמים. בשנים האחרונות הפערים בין משימות הרשות למשאבים העומדים לרשותה גדלים והולכים, מה שמחייב שיתופי פעולה במרחב האזורי.

סיוון יחיאלי, ראש מועצת כפר ורדים, מצביע על כך שבעוד שיתרונות העיור גדלים והולכים, במיוחד באזור המרכז, הפריפריה עלולה לאבד עוד מכוח המשיכה שלה: "המטרה שלנו היא לצמצם חלק מהחסרונות של הפריפריה מול המרכז. שיתוף פעולה כזה נותן יתרונות לגודל, אף שאנחנו לא כאלה גדולים ביחד".

הנתונים אכן תומכים בדבריו של יחיאלי: את הפערים בין המרכז לפריפריה בישראל רואים אותם היטב בכל נתון אפשרי - בהכנסה החודשית, איכות החינוך, מאזן ההגירה, שיעורי האבטלה, ואפילו בשיעורי התמותה. הפערים ניכרים במיוחד בהיקף ההכנסה של שכירים: מנתוני הלמ"ס האחרונים ב-2008, עולה כי ההכנסה הממוצעת לגבר שכיר ביישובי המרכז גבוהה ב-40% מהשכר בקרב גברים בפריפריה.

השכר הנמוך מתבטא גם בכוח הקנייה נמוך, ובפעילות עסקית מצומצמת יותר. זו בתורה מביאה לכך שלרשויות יש פחות מקורות הכנסה מארנונה עסקית ופחות כסף להקמת מבני ציבור ולהשקעות בחינוך.

גם בשיעור הזכאות לתעודת בגרות מבין תלמידי כיתות י"ב ניכרים פערים בולטים. כך למשל, בכוכב יאיר נרשם ב-2008 השיעור הגבוה ביותר של בעלי זכאות לתעודת בגרות (85%). מנגד, בקרית שמונה השיעור מגיע רק ל-52%.

"התקבעה בישראל תפישה שאת הפריפריה צריך להציל מבחוץ, והאמינו שאין שם מנועי צמיחה פנימיים", אומר עמית גרנק, ראש הצוות לפיתוח אזורי במכון ראות. במכון, עם שותפות 2000 של הסוכנות היהודית ואלכ"א-ג'וינט ישראל, גיבשו תוכנית אלטרנטיבית לסיוע לפריפריה. "מה שמיוחד האשכול הוא שמצד אחד הוא מעניק יתרונות לגודל, אבל גם משתמש ביתרונות יחסיים של היישובים.התפישה שלנו אומרת שאם כמה רשויות יכולות להתארגן יחד ולזהות את המנוע האזורי, כל העוגה יכולה לגדול. כך למשל, בגליל המערבי יש עשרות יצרנים ונותני שירות בתחום שמן הזית, הבריאות והקוסמטיקה הטבעית. יש פה פוטנציאל להתחבר לתעשייה בינלאומית אדירה".

"לא צריך אצטדיון כדורגל בכל כפר"

על פי משרד התיירות, בגליל המערבי יש כ-1,000 צימרים, אבל האזור עדיין פחות מתוייר מהגליל העליון או מאזור הכנרת. אחת הסיבות לכך היא חוסר היכולת של האזור לשווק את עצמו. "פה אף מועצה לא יכולה לספק את צרכיה בעצמה", מסביר יחיאלי, "לנו בכפר ורדים יש צימרים יפים וכמה אטרקציות, אבל אין בהם מאסה קריטית כדי להביא תיירים לאזור שלנו, אבל בתפן יש פארק פסלים, במעלות יש אגם, במעלה יוסף יש מבצר יחיעם ומונפור ולכולנו יש מסעדות. גם שבילי אופניים חוצי גבולות מוניציפליים".

דבירה גזית מכפר ורדים, בעלת הצימר לה-גזית, מפעילה צימרים מ-1992. היא מעידה כי ההשפעה של האשכול רבה מאוד: "השנה נערכו שלושה מועדוני זמר שאורגנו על ידי האשכול, בהשתתפות אומנים כמו הטיש הגדול ועינת שרוף. כל הרשויות היו מעודכנות והגיעו אורחים מכל האזור. כולנו יצאנו נשכרים. האשכול יכול לעשות מה שכל יישוב לא יכול לעשות בעצמו". דוגמה מעודכנת יותר לפעילות שמארגן האשכול הוא פסטיבל הקרמיקה שייערך בסוכות הקרוב.

"יש לנו מה להציע גם ברמה הבינלאומית", אומרת גזית. "נכון שנצטרך עוגן שקשור לנצרות, וכרגע העוגנים לא בדיוק נמצאים בגליל המערבי כמו ירדנית, ונצרת. לעומת זאת עכו קשורה אלינו, ועל זה אפשר לפתח תיירות חו"ל. העיקר זה לעשות חבילות כוללות: ארוחות, סיורי אופניים וביקור באטרקציות".

התאגיד אכן מתכוון למצות את הפוטנציאל התיירותי הגלום באזור מתכוון התאגיד למצות: "נבנה מינהלת תיירות אזורית שתוכל לשווק את התיירות במקום אחד לחו"ל, בניית מערך תיירות פנים שיכול לעבוד עם סוכני תיירים בחו"ל. אלה יעצימו את האזור ויפתחו את תומכי התיירות השונים, כמו פסטיבלים ומסעדות", מבטיח מויאל.

גם ראש המועצה המקומית בית ג'אן מצביע על היתרון מבחינתו כראש מועצה: "בזכות האשכול נוכל לשתף פעולה בחינוך, להיות שותפים באזורי תעשייה. לקיים ביחד אירועים שימשכו משתתפים מחוץ לאשכול. בנוסף, הוא יאפשר לקדם תשתיות ופרויקטים שביישובים הקטנים לא ניתן לקיים אותם, כמו מגרשי כדורגל וספורט. הרי לא ניתן להקים בכל כפר אצטדיון כדורגל".

בחזרה לתיאטרון זיקית הקטן. אריאל מסתכל על חבריו האומנים הפועלים בגליל ומאמין שהאשכול יוכל לסייע להפוך את התיאטרון לבמה לאומנים גליליים שמתקשים להגיע לתל אביב ולהופיע שם. "כיום תחום התרבות באזור לא מתואם מספיק. אמנם יש כמה היכלי תרבות ביישובים באזור, אך בכולם יש את אותו סוג התרבות. לפעמים בשבוע אחד יש עשרה אירועי מוזיקה קלאסית ושבוע אחרי זה כלום. אין תיאום, והקהל שמגיע לא יודע לאן ללכת. לעומת זאת, באמצעות שיתוף פעולה אזורי יהיה מגוון של איכות וכמות".