בית המשפט הורה להפחית קנס על איחור בפינוי נכס מושכר
בית המשפט קבע כי הפיצוי עליו סיכמו בעל חנות והשוכר גבוה בהרבה ממחירי השכירות הנהוגים במקום, ולפיכך הורה על הפחתתו ב-40%
>> חוזה שכירות סטנדרטי כולל פיצוי עבור בעל הנכס במידה שהשוכר לא יפנה אותו בזמן. הפיצוי מוסכם בין הצדדים מתוך בחירה חופשית, אך באחרונה התערב בית המשפט המחוזי בתל אביב בהסכם כזה וקבע כי שוכר שלא פינה את הנכס בזמן יצטרך לפצות את בעל הדירה - אך בסכום נמוך משמעותית ממה שהוסכם בחוזה השכירות.
התביעה התייחסה לחוזה שכירות של חנות קטנה ברחוב שבזי 59 בשכונת נוה צדק בתל אביב. השוכר, איתן שריקי, שכר את החנות לשנה בתחילת 2004 תמורת דמי שכירות של 740 דולר בחודש, עם אופציה להאריך את החוזה בשנתיים נוספות, בתמורה להעלאת דמי השכירות ב-5% - כ-780 דולר לחודש. בנוסף, הוסכם בין בעלי החנות לשריקי כי במידה שהוא לא יפנה את החנות בזמן הוא ישלם פיצוי של 100 דולר ליום עבור כל יום איחור.
התסריט הרע מבחינת כל בעל נכס התממש בסופו של דבר, ובתום תקופת השכירות, בתחילת 2007, שריקי לא פינה את החנות. בעלי החנות תבעו משריקי את הפיצוי המוסכם, ובית משפט השלום תל אביב פסק לטובתם.
שריקי עירער לבית המשפט המחוזי, בראשות השופט ישעיהו שנלר, וטען כי דמי הפיצוי המוסכמים של 100 דולר ליום, או 3,000 דולר לחודש, גבוהים פי ארבעה מדמי השכירות החודשית, ומדובר בסכום שאינו סביר. בעלי החנות טענו מנגד שהפיצוי בגין איחור בפינוי החנות הוגן. לטענתם, אין להשוות את הפיצוי המבוקש לשכר הדירה ששילם שריקי, שכן הנכס הושכר לו במחיר נמוך ממחיר השוק של חנויות בנוה צדק בעקבות הבטחה של שריקי לשפץ את החנות. לדבריהם, מחיר השוק הראוי של הנכס הוא כ-7,000 שקל בחודש (כ-1,700 דולר). לכן, לטענתם, אם בוחנים את דמי השכירות הראויים, אזי הפיצוי בגובה 100 דולר ליום אינו גבוה כל כך.
כראייה לדמי השכירות הראויים, הציגו בעלי החנות את חוזה השכירות לפיו היא הושכרה לאחר ששריקי פינה אותה. שריקי טען מנגד כי חוזה השכירות החדש שהוצג הוא מ-2008, ומגלם עלייה של עשרות אחוזים לעומת המחירים שהיו הנהוגים ב-2004, השנה בה הוא שכר את הנכס.
השאלה המרכזית שבה עסק בית המשפט היא אם יש מקום להתערב בחוק חופש החוזים במקום שבו הושגה הסכמה במסגרת חוזה, ולהפחית את דמי הפיצוי שהוסכם עליהם. על פי הפסיקה, רשאי בית המשפט להתערב רק במשורה ורק במקרים בהם אין יחס סביר בין הפיצויים לנזק.
בית המשפט בחן אם הפיצוי היה פרופורציונלי לשכירות. בפסק הדין נכתב כי "על בית המשפט לבחון אם בעת כריתת הסכם, ניתן היה לצפות כי ככל שהמערער לא יפנה את המושכר ייגרם לתובעים נזק בשיעור של 3,000 דולר לחודש. בלשון אחרת, נזק בשיעור של יותר מפי שלושה מדמי השכירות".
השופט שנלר התייחס גם לטענה כי המחיר בו הושכרה החנות היה נמוך ממחיר השוק של הנכס, ובחן את הפיצוי לנוכח טענה זו: "גם לשיטת התובעים, דמי השכירות הראויים הם כ-1,700 דולר לחודש. כלומר, אם אכן כך הדברים, הרי פיצוי של 3,000 דולר לחודש עדיין אינו יחס סביר".
בית המשפט מצא שיש מקום להתערב בדמי הפיצוי המסוכם ולהפחית אותם בשיעור של 40% ל-60 דולר ליום. "המקרה מראה עד כמה רצוי שמנסחי חוזים ייזהרו בקביעת הסכום של הפיצויים המוסכמים, תוך הפעלת שיקול דעת ולא קביעת סכום שרירותי", כך לפי השופט שנלר, "המקרה הינו אחד המקרים החריגים שיש בו מקום להתערב בשיעור הפיצויים המוסכמים".