הבריטים אינם מבינים את ההצהרות בדבר היווצרות בועת נדל"ן

מאז ספטמבר יש בועה בסיפורי הבועה במחירי הדיור בבריטניה. העיתונים הבריטיים פירסמו בשבועיים האחרונים בלבד 54 מאמרים, שבהם מצוינת "בועת מחירי הדיור". עם זאת, נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה הבריטית יגרמו לרבים לתהות על איזה בועה בדיוק מדובר.

הקוראים בסקוטלנד בוודאי מגרדים פדחתם בכל פעם שהם רואים כותרת על זינוק במחירים. לפי הנתונים, בסקוטלנד ירדו מחירי הבתים ב-2% בשנה האחרונה: ביולי 2012 היה המחיר הממוצע לבית שנמכר בסקוטלנד 184 אלף ליש"ט, אך כיום מחירו כ-2,000 ליש"ט פחות.

כתבות נוספות באתר TheMarker:

כמה שווה החיוך של רוחאני

"בברלין אין זהב על הרצפה, אבל מי שעובד או לומד - המדינה דואגת לו"

בצפון אירלנד, התמוטטות שוק הדיור היתה מדהימה, וגם כיום הוא מראה סימנים מועטים בלבד להתאוששות. המחיר הממוצע לבית באזור הגיע לשיא של 249 אלף ליש"ט באוגוסט 2007, וכיום הוא 132 אלף ליש"ט בלבד - עלייה קטנה לעומת שפל של 125 אלף ליש"ט ב-2012. באזור מערב המידלנדס המחירים אמנם טיפסו בחזרה, אך לא ממש מצדיקים את התיאור "בועה". בית באזור עולה בממוצע 184 אלף ליש"ט - 2,000 ליש"ט יותר מהשיא שנרשם ב-2007.

מה שברור הוא שהגבשושית המנופחת, המבחילה והשמנה - לונדון - מעוותת את כל הממוצעים. מחיר ממוצע של בית בלונדון כיום הוא 438 אלף ליש"ט. בשיא משבר האשראי צנח המחיר הממוצע לזמן מה ל-340 אלף ליש"ט, אך עד מהרה הוא חזר לדהור קדימה. בין יוני ליולי 2013 זינקו המחירים ב-13 אלף ליש"ט בממוצע - 565 ליש"ט מדי יום. פירוש הדבר הוא שעל אדם להפריש מדי שעת עבודה 70 ליש"ט רק כדי לעמוד בקצב הזינוק המטאורי של מחירי הבתים בבירה.

אין טעם לשאול אם יש בועה בלונדון - השאלה האמיתית היא עד כמה היא תמשיך להתנפח. הלונדונים, ששכרם עולה בכ-1%-2% בשנה, תוהים מי בדיוק מוכנים לשלם את המחירים האלה. נראה שהתשובה היא תושבים זרים. בשבוע שעבר, דיוויד ניונס, מנהל LSL, סוכנות הנדל"ן השנייה בגודלה בבריטניה, אמר שבאחד מסניפיו בלונדון, מארש אנד פארסונס, שני שלישים מהעסקות התבצעו במזומן, ושני שלישים מעסקות אלה הן של רוכשים זרים.

הבועה בלונדון מציבה בפני המחוקקים והרגולטורים שאלות קשות. ארגז הכלים של הבנק המרכזי מלא במכשירים חזקים, אך קהים. בריטניה צריכה כלים מדויקים יותר: באזור ברנלי זקוקים עדיין לריבית אפסית, אך בבאטרסי צריך להתחיל להעלות את הריבית. הבנק המרכזי יכול להורות על הענקת משכנתאות עם מקדמות גדולות יותר, ואולי לאסור על משכנתאות ל-35 שנה.

צעדים אלה יצננו את השוק בהאקני, אך יחסלו את השוק בהארטלפול. הבנק המרכזי יכול למנוע מבנקים להציע הלוואות ג’מבו ‏(משכנתאות על בתים יקרים מאוד‏) לרכישת בית, אך לא תהיה לכך כלל השפעה על זרם הרוכשים מסינגפור ועד סידני, שמגיעים ללונדון עם מזומנים ביד.

בספטמבר אמר שר העסקים הבריטי, וינס כייבל, בראיון ל-BBC כי הוא מחויב לתוכנית הסיוע ברכישת הבית של הממשל, שהשקתה הוקדמה מינואר לשבוע הנוכחי ותחול על כל הבתים, ולא רק על בתים חדשים. ואולם כייבל אמר שישנן מגוון דרכים להשיק את הפרויקט, ורמז על פרישה הדרגתית ברחבי המדינה. הבנק המרכזי צריך למצוא דרך לחדד את כליו, כדי שכשההתערבות תתרחש - בעלי ההון הם שישאו בנטל, ולא המועצות המקומיות.

ניחוח של צביעות

ממשלת קמרון מנסה לקנות את לב המצביעים במשכנתאות. ביום שלישי האחרון ביצע ג’ורג’ אוסבורן את ההתערבות הכלכלית המשמעותית ביותר שלו בבריטניה מאז תקציב הצנע מיוני 2010. למרבה הצער, נראה שזו גם טעות גדולה לא פחות. כמו תוכנית הצנע, הרחבת תוכנית הסיוע לרכישת הבתים שאוסבורן השיק השבוע מנומקת כלכלית, אך מניעיה פוליטיים.

הצורך הפוליטי התברר בשבוע שעבר, כשראש ממשלת בריטניה השמרני דיוויד קמרון, נאלץ להגיב לקריאת יו"ר האופוזיציה, אד מיליבנד מהלייבור, להגביל את מחירי האנרגיה בצעד פופולרי משלו, והקדים את השקת התוכנית מינואר לשבוע הנוכחי. עבור השמרנים תומכי הצנע, צעד זה נועד להראות כי גם הם בצד של המצביעים.

זה האור שבו צריך לראות את זריקת העידוד שהעניקה הקואליציה לשוק המשכנתאות השבוע. עד השבוע, התירה התוכנית הממשלתית לרוכשי בית ראשון לקבל מהממשל הלוואה בשווי עד 20% מבית חדש, ללא ריבית לחמש השנים הראשונות. משרד האוצר הצדיק מדיניות זו כמסייעת למי שרוצים להימנות עם בעלי הבתים בבריטניה לעשות צעד זה, וכמעודדת יזמים לבנייה. הסברים אלה אינם יכולים להצדיק את הרחבת התוכנית.

מהשבוע, כל משק בית - בין אם כבר קנה בית בעבר או לא - יוכל לקבל סיוע ברכישת כל בית, בין אם חדש או מהתקופה הג’ורג’יאנית, כל עוד שוויו עד 600 אלף ליש"ט וכל עוד הרוכשים מסוגלים להעמיד מקדמה בסך 5% משווי הנכס הכולל. הממשל יספק ערבות לבנק המשכנתאות בסך 15% נוספים מערך הבית.

אנליסטים צפו כי התוכנית תוביל לנהירת ספקולנטים ורוכשים פוטנציאליים לסוכנויות הנדל"ן באופן מיידי. כמעט 25 שנה לאחר בועת לוסון, לה גרם שר אוצר שמרני אחר, ייתכן כי גם אוסבורן יצליח ליצור בועונת משלו. ייתכן כי היא תהיה זמנית ומסוכנת, אך השמרנים מקווים שתסייע להם בבחירות ב-2015. המהלך כולו מדיף ריח של חישובים פוליטיים: אף שהמחיר הממוצע של בית בבריטניה כולה הוא 172 אלף ליש"ט, הממשל מציע עזרה ברכישת בתים ששוויים עד 600 אלף ליש”ט.

אולי ציני לרמוז שהרף העליון כה גבוה כדי למשוך מצביעים מתלבטים בשווקים יוקרתיים יותר כמו לונדון ודרום מזרח בריטניה, אך זה פשוט היגיון בריא. קבוצה אחת שלא תרוויח מההתערבות, המוערכת ב-12 מיליארד ליש"ט, היא של מי שאינם מסוגלים להעמיד מקדמה של 5%. כדי לעזור להם, על הממשל יהיה או לשפר את הפיקוח על בעלי בתים ‏(הממשל עושה כיום בדיוק את ההפך‏), לספק יותר דיור ציבורי, או לאפשר למחירי הנדל"ן לרדת מהשיאים שאליהם הגיעו. מדיניות זו אינה תומכת בשתי האפשרויות הראשונות ומנוגדת לשלישית. היא צפויה לדחוף כמה בריטים במעלה סולם הנדל"ן, ואז לשלוף את הסולם ולמנוע מכ-20% מהאוכלוסייה לטפס גם כן מבור השכירות הפרטית הלא מפוקחת.

כשהתוכנית מגיעה משר אוצר שיצא כנגד תרבות החובות של הלייבור ונשבע להתמקד באיזון מחדש של הכלכלה, יש לה ניחוח של צביעות, או לכל הפחות תבוסה. אם המדיניות תעבוד, היא תשיג צמיחה באמצעות הגדלת ההלוואות למשקי הבית וניפוח מחודש של בועת הנדל"ן הבריטית. היא גם תסבסד את הבנקים להעניק הלוואות לנדל"ן במקום לעסקים יצרניים. עידוד חובות במקום יצירת משרות אולי תזכה את השמרנים בקולות, אך זה מבוי סתום כלכלי.

עשו לנו לייק לקבלת מיטב הכתבות והעדכונים ישירות לפייסבוק שלכם