סיפורה של התביעה

התביעה והבקשה לאשרה כייצוגית הוגשו ב־2009 והן עוסקות בהנפקת זכויות שהוצעה על ידי בעלי השליטה בכור שנה לפני כן. כור דיווחה אז כי בכוונתה לגייס 500 מיליון שקל במסגרת ההנפקה, ולאחר מימוש כל הזכויות שהיו בידיה, הגדילה את אחזקתה בחברה ל־74% (ביחד עם אחזקתה של החברה־האם, אי.די.בי פתוח). לטענת התובע עו"ד יעקב סבו, הנפקת הזכויות נעשתה לצורך דילול חלקו של הציבור בכור, תוך ניצול המשבר העולמי ב־2008.

לדברי סבו, בעלי השליטה והדירקטורים קבעו מחיר נמוך הן ביחס למחיר המניה והן ביחס להון העצמי של החברה. בתביעה נטען כי דרך פעולה זו מהווה עושק של בעלי מניות המיעוט. במסגרת התביעה נתבעו גם נושאי משרה ודירקטורים של החברה, ובהם אבי פישר, צבי לבנת, יצחק מנור וחיים גבריאלי. הנזק שנטען כי נגרם לבעלי המניות הוערך בעד 272 מיליון שקל.

דנקנר ויתר הנתבעים טענו כי כור נאלצה לצאת בהנפקת הזכויות בשל צורך דחוף להגדיל את יתרת המזומנים שבידיה כדי שהאשראי שנטלה לא יעמוד לפירעון מיידי. לטענתם, דרך פעולה זו נכפתה על החברה בשל המשבר, והם דחו טענות בנוגע לניסיון פסול לדלל את חלקו של הציבור.

ביוני 2012 נוחי דנקנר אמור היה להיחקר בפרשה. השופט רם וינוגרד דחה את בקשתו שלא להיחקר וקבע כי עדותו נדרשת נוכח הדומיננטיות שלו בקבלת ההחלטות. ימים בודדים לפני החקירה, ביקשו הצדדים לבטל את החקירה והודיעו שהם נמצאים במגעים לפשרה. ביולי הוגש הסכם הפשרה.