משפט שדה: כפל הקנס של חברות הגז
לא פחות מ־750 אלף שקל הוצאות השית בג"ץ על חברות חיפושי הגז שעתרו נגד אימוץ החלטות ועדת ששינסקי. נדמה שבית המשפט מצא סוף סוף עותרים עם כיס עמוק כדי להחיל עליהם את המאבק בעתירות "קנטרניות"
1. האם המדינה היתה משלמת הוצאות דומות?
בג"ץ חיפושי הנפט והגז הסתיים במפח נפש כפול לעותרים. העתירות נדחו באופן הנחרץ ביותר, ועל העותרים הוטלו הוצאות ענק לטובת המדינה בסכום של 750 אלף שקל - הוצאות חריגות בגודלן שמעלות תהייה אם בג"ץ נותר מפלטו של האזרח המבקש סעד מפני הרשות, או שכשמדובר באזרחים בעלי כיס עמוק מותר לרוקנו פעמיים: גם בפסק דין שמקזז מיליארדים מרווחיהם הצפויים וגם בהוצאות עתק.
כדאי להבהיר את הרציונל מאחורי המושג "הוצאות". השופט יגאל מרזל, בעת כהונתו כרשם בית המשפט העליון, החליט ב־2005 לעשות סדר בעניין הפרוץ הזה וקבע: "יש לפסוק לבעל הדין שזכה בדינו הוצאות ריאליות, כלומר ההוצאות שהוציא בפועל או שהתחייב להוציא. הוצאות המשפט אינן פרס או בונוס לצד הזוכה אלא החזר הוצאות נדרשות וראויות בהליך. יש לפסוק הוצאות משפט ריאליות בכפוף להיותן סבירות, הכרחיות ומידתיות".
מותר לשאול האם עורכי הדין של המדינה השקיעו בתיק עבודה ששווה 750 אלף שקל? התשובה היא: נראה שלא. עיקר העבודה המשפטית של המדינה, והדבר מצוין בפסק הדין, נעשתה על ידי עו"ד אבי ליכט, המשנה הכלכלי ליועץ המשפטי לממשלה שליווה את עבודת ועדת ששינסקי. התשתית המשפטית שהוצגה על ידי המדינה כבר היתה מוכנה. מה שנשאר הוא רחוק מלשקף הוצאות בסדר גודל זה.
וכמובן מותר לשאול: אם העותרים היו זוכים בעתירה, האם שופטי בג"ץ היו מטילים סכום דומה של הוצאות על המדינה? התשובה שוב: נראה שלא.
השופט מרזל ליקט תקדימים השוואתיים ומקומיים, ומנה מספר רב של שיקולים שניתן לשקול במסגרת פסיקת ההוצאות: התנהגות הצדדים, דרך ניהול ההליך, מורכבות התיק והזמן שהושקע בהכנתו, הסעד המבוקש וגם היקף הסכום השנוי במחלוקת. אז נראה שזו הסיבה. "מדובר בעתירות שערכן הכלכלי רב", פותחת השופטת נאור את הפסקה שבה פסקה את ההוצאות בתיק הגז.
2. האם רוח הנשיא גרוניס שרתה על השופטים?
ייתכן שפסק הדין משקף מדיניות קשוחה יותר של הטלת הוצאות. בעניין זה צריך לזכור את העמדה הבסיסית של נשיא בית המשפט העליון אשר גרוניס, בעתירות שנתפסו בעיניו כ"קנטרניות". עורך דין שהופיע בעתירה שגרוניס לא אהב, מתאר את מורת רוחו כ"מי שהעירו אותו בשלוש לפנות בוקר". וכשגרוניס כועס, יש תוצאות בהוצאות.
לכעס זה של הנשיא שני בסיסים: אידיאולוגי ומעשי. גרוניס מצוי בקוטב האקטיביסטי ההפוך לזה של קודמיו, ברק וביניש, ודוגל במינימום התערבות שיפוטית במעשי הרשויות האחרות. במקרה הנוכחי מדובר בשתיהן - גם במדיניות של הממשלה וגם בחוק של הכנסת.
הממד המעשי מכוון להרתעה. בתי המשפט עמוסים, והטלת הוצאות גבוהות ייתכן שירתיעו "עותרי סרק". אם המחיר בכניסה להליך הוא זול (אגרת בג"ץ היא 1,666 שקל), אז לפחות שישלמו מחיר יקר ביציאה ממנו.
כך פסק בעתירה שהוגשה בידי העמותה לקידום דרך אחרת, נגד מינויו של פרופ' איתן ששינסקי לראשות הוועדה שמסקנותיה הולידו את העתירה הנוכחית. גרוניס דחה את העתירה ההיא, ופסק הוצאות של 35 אלף שקל לאוצר המדינה ו־15 אלף שקל לששינסקי. "יש להרתיע גורמים הפונים לבית המשפט בעתירות חסרות שחר, שמטרתן לנצל את במת בית המשפט בדרך בלתי ראויה", כתב.
כשאוהדי כדורסל עתרו נגד מתן פרס ישראל ליו"ר מכבי תל אביב בכדורסל שמעון מזרחי, טאטא גרוניס את העתירה ופסק הוצאות מוגדלות בסכום של 40 אלף שקל, מחצית לקופת המדינה ומחצית למזרחי.
3. האם בג"ץ תמיד יעניש מוחים נגד הממשלה?
ובכל זאת גרוניס לא ישב בעתירת הגז שניתנה בשבוע שעבר, והשופטים אינם שפוטים של הנשיא. אבל, כך נראה, הם ממש לא אהבו אותה. מורת רוחם ניכרת לאורך כל פסק הדין והיא מסבירה את השורה התחתונה שלו.
השופטים דוחים את הטענות נגד החלת המדיניות החדשה באופן רטרואקטיבי הפוגע בהסתמכות. זאת בהסתמך על פסיקה ישנה ומוכרת של בתי המשפט שלפיה מדיניות מס בפרט ומדיניות כלכלית בכלל נתונה לשינויים, ואינה מקנה ביטחון מוחלט למי שפעל על פיה. השופטת נאור מצטטת בין השאר את אהרן ברק: "אין לשום אדם זכות מוקנית לכך שמדיניות כלכלית, שעליה ביסס את חישוביו העסקיים, תימשך. נמצא כי אדם הנוטל סובסידיה או הטבה אחרת מהרשות הציבורית, נוטל על עצמו סיכוי עם סיכון, והסיכון הוא כי הסובסידיה או ההטבה יבוטלו או ישונו ועליו לכלכל את מעשיו תוך לקיחת אפשרות זו בחשבון שיקוליו".
שופטי בג"ץ התעלמו מההבדל בין הדוגמאות שביססו את הפסיקה המסורתית לבין המקרה הנוכחי - הסיכון העצום בתחום הגז. בג"ץ מתייחס לעותרים כאל ספקולנטים שעשו מכה ועכשיו באים ליילל על כך שחותכים להם מרווחי העתק. ייתכן שזה באמת המצב עם עותרים אלה, וייתכן שהתוצאה נכונה וצודקת. אבל גם תחת הנחות אלה, עדיין לגיטימי לעתור נגד שינוי כללי המשחק בנסיבות המיוחדות של תחום חיפושי הגז, מבלי להיענש בהוצאות דרקוניות.
ובשולי הפסק מותר שוב לתהות: האם שופטי בג"ץ היו פוסקים למדינה את אותן הוצאות לפרקליטי העותרים אילו היו זוכים? האם תמיד ובכל מצב מותר למדינה לעשות מה שנראה לה ובג"ץ לא רק יאשר, אלא גם יעניש את המוחים?
הסכום האדיר שהוטל כאן מבטא גישה עונשית שכאילו נתפרה לעותרים קנטרניים שבאים לבג"ץ לבזבז את זמנו, ועוד מבלי להכין שיעורי בית.
משקיעי ישראמקו טענו כי "רמת המיסוי שקבע ששינסקי היא של דיקטטורות חשוכות". בג"ץ ביסס את פסיקתו על כך שהרפורמה דווקא מוארת וראויה לצל"ש כלכלי ומשפטי כאחד.
סביר להניח ששופטי בג"ץ לא הסתופפו באוהלי המחאה ברוטשילד בשנה שעברה, אבל אין ספק שפסק הדין שנתנו יירשם כאחת מתוצאות המחאה ההיא.