ביהמ"ש הסתייג מהסכם הפשרה של לאומי, אך אישר אותו

השופט חאלד כבוב מהמחלקה הכלכלית בבית המשפט המחוזי בתל אביב אישר בשבוע שעבר את הסכם הפשרה של בנק לאומי בפרשת הסיוע בהעלמות מס של לקוחות אמריקאים. עם זאת, אישורו זרוע הסתייגויות לכל אורך הדרך: הסתייגות מהסכום שיקבל הבנק, מגובה המענקים שיחזירו בכירי הבנק, מעמדת היועץ המשפטי לממשלה ומהופעתה של עו"ד דליה טל בפני ועדת התביעות שגיבשה את ההסכם. בגלל טובת הבנק לסיים את אי הוודאות, בגלל חישובי הסיכוי-סיכון של האלטרנטיבה בניהול משפט ארוך, וכדי למתן את התערבות בית המשפט בהחלטות דירקטוריון שנסמכות על ועדה עצמאית שבהרכבה שני שופטי מחוזי בדימוס - אישר כבוב את הסכם הפשרה.
ההסכם מסיים שתי תביעות, נגזרת וייצוגית. החקירה בארצות הברית הסתיימה בקנס של 400 מיליון דולר. כבוב אישר את החלטת דירקטוריון הבנק לאמץ את מסקנות הוועדה שהקים הבנק בראשות השופט בדימוס אורי גורן. הוועדה הגיעה לפשרה עם המבטחים, קונסורציום לוידס, לתשלום 92 מיליון דולר שיושבו לבנק. ליתר דיוק, 66 מיליון, כאשר 26 מיליון ישולמו מהביטוח הפנימי של הבנק. בנוסף ישיבו שלושת הבכירים שכיכבו בפרשה - איתן רף, גליה מאור וצבי איצקוביץ - 5.1 מיליון שקל מתוך המענקים שקיבלו, אך בלא הודאה באחריות. תמורת הסכום יוותר הבנק על כל זכות תביעה עתידית כלפי כל נושא משרה, לרבות רואי חשבון, מבקרים ונותני שירותים.
מהו "מכשול זניח" בנוגע ל־92 מיליון הדולר שיחזירו המבטחים, כתב כבוב: "עמדת ביהמ"ש היתה שמדובר בסכום נמוך במידה מסוימת. על אף עמדה זו, בלי להביע עמדה ביחס לסיכויי קבלת עילות התביעה השונות לגופן, אציין שהוכחת הפרת אמונים בתום לב תהווה מכשול לא זניח, ויש בכך להשפיע על נטיית ביהמ"ש לא להתערב בגובה סכום הפיצוי שנקבע בהסכם הפשרה".
השופט כבוב: "דעתי אינה נוחה עם גובה החזר המענקים של נושאי המשרה. האין זה ראוי לחייבם להשיב את מלוא הסכום שניתן להם, ללא התחשבות בסוגיית המס?" . צילום: אוראל כהן ומהו "מכשול לא זניח"? כאשר המבטחים הופיעו בפני ועדת גורן היה להם קלף חזק שפטר אותם מתשלום בשני מצבים: רשלנות של בכירים או הפרת אמונים מצדם. אלא שחברת הוועדה השופטת בדימוס אורית אפעל־גבאי הציגה בפני המבטחים קלף נגדי, תרחיש נוסף שבו יהיו חשופים למלוא הכיסוי בפוליסה - 250 מיליון דולר. התרחיש הוא "הפרת אמונים בתום לב". בישראל, הוסבר למבטחים, יש שופטים יצירתיים שעלולים לקבוע שבכירי הבנק הפרו אמונים בתום לב, כלומר נתנו יד לפרקטיקות עברייניות פסולות, אך הם עשו זאת בתום לב.
זה היה המנוף שהביא לאימוץ התשלום שנקבע בהסדר הפשרה. כבוב לא היה מרוצה מכך, אבל ציין: "הוכחת עילת תביעה ברמה האינדיווידואלית ביחס לכל אחד מנושאי המשרה הנתבעים לפיה הם פעלו בתום לב תוך הפרת חובת אמונים, אז לא יחול הפטור אך כן יחול הכיסוי הביטוחי, אינה דבר של מה בכך - מדובר בהליך שייארך פרק זמן בלתי מבוטל, ידרוש ניהול הוכחות וחקירת נושאי המשרה ויתר הגורמים הרלוונטיים וידרוש משאבים רבים, ותוצאתו היתה מוטלת בספק רב".
קבוצת בנק לאומי הודתה בפעילות הפסולה, אבל ההודאה לא חייבה את נושאי המשרה, שכפרו באחריותם האישית. הנזק שנתבע עמד על 2.14 מיליארד שקל. ללא הפעלת הביטוח, אם יתקבלו טענות התובעים, יישאר הבנק "עם עילת תביעה ראויה אך בלא אפשרות פרקטית לפרוע את הסכום שייפסק לטובתו". זאת כי אפילו לגליה מאור ולשאר הבכירים אין כיס כל כך עמוק. סכום משמעותי יכול רק הביטוח לשלם, והביטוח חשוף רק למצב נדיר של "הפרת אמונים בתום לב".
מסר בעייתי לבכירים על הסכום שהבכירים "התנדבו" להחזיר כתב כבוב: "דעתי אינה נוחה עם גובה החזר המענקים של נושאי המשרה". דעת השופט לא נחה פעמיים. פעם אחת מפני ש"שההחזר נעשה על ידי חלק מנושאי המשרה בעוד חלק אחר לא נוטל חלק"; ופעם שנייה נשאלת השאלה אם "אין זה ראוי לחייב את נושאי המשרה להשיב את מלוא הסכום שניתן להם, ללא התחשבות בסוגיית המס בו חויבו בגין המענקים (השבת הסכום שקיבלו ב"ברוטו" ולא "נטו")".
כבוב הטיל ספק באפשרות שטובת הבנק בנקודה זו עולה בקנה אחד עם המסר שמועבר לנושאי המשרה "שאין ספק שתחת הנהגתם פעלה קבוצת הבנק בקרות האירועים נשוא הפרשה".
כמו בנוגע לשאר ההסתייגויות, גם כאן החיל על עצמו השופט ריסון ואיפוק בהתערבות בשיקול הדעת של הדירקטוריון באימוץ הפשרה.
מנפנף את היועמ"ש עוד לפני הקמת ועדת גורן הקים היועץ המשפטי לממשלה הקודם יהודה וינשטיין ועדה לבחינת האירועים שמטרתה בין היתר לבחון נקיטת הליכים פליליים נגד נושאי משרה. לפני כחודש הוגשה תגובת היועץ בנוגע להסכם הפשרה. העמדה היתה עמומה מעט. מצד אחד רמז היועץ לאפשרות לממצאים מרשיעים ואולי גם להרחבת מעגל המעורבים. מצד שני, כיוון שאינו יכול להתחייב על מועד סיום הבדיקה, הוא מורה לבית המשפט לא לעכב את החלטתו. היועץ גם לא מרוצה מהסכום ומייחל ל"נקודת איזון טובה יותר בכל הנוגע להגדלת החיוב והסכום שישולם לבנק במסגרת ההסכמים".
מימין: גליה מאור, איתן רף וצבי איצקוביץ, הבכירים שכיכבו בפרשת הסיוע להעלמות המס ללקוחות אמריקאים. הושיטו יד לכיס . צילומים: עומר מסינגר, אוראל כהן' בן לם כבוב למעשה נפנף בעדינות את עמדת היועץ. בנוגע להגדלת הסכום הוא כתב: "לא הוצגו בעמדה ממצאים קונקרטיים שעשויים לשפוך אור על בחינת סיכויי התביעה או למידת השינוי הנדרש לגישתו בנקודת האיזון, כך שהפיצוי שיינתן לבנק יהיה מיטבי".
בנוגע לממצאים מרעישים-מרשיעים פוטנציאליים, כתב כבוב: "ככל שהיועץ המשפטי היה ממליץ על כך, הרי שביהמ"ש היה ממתין לגיבוש המלצות ועדת הבדיקה אשר לא ניתן להעריך את הימשכותה". במילים אחרות - או שתיתן לי מועד כלשהו או שאני מפרסם את החלטתי.
הערה לעורכי הדין עם היועצים והמומחים שהופיעו בפני ועדת גורן נמנה היה משרד עורכי הדין מיתר. כבוב התייחס לעובדה שראשי המשרד מעורבים בפרשה. עו"ד דליה טל היתה היועצת המשפטית של הבנק במועד שבו התחוללה הפרשה (אם כי לא נטען שהיתה מעורבת), ועו"ד רלי לשם ייצג את הבנק באולמו של כבוב. "מוטב היה אילו משרד מיתר היה נמנע מלהתייצב בפני הוועדה ולייעץ לה", כותב כבוב לעניין זה.
רק במקום אחד התערב כבוב בהסדר הפשרה: בשכר הטרחה של עורכי הדין. את התביעה הנגזרת הגישו עורכי הדין עמית מנור ויוקי שמש בשם ברי לנואל, ואת הייצוגית הגישו עורכי הדין רנן גרשט ואופיר נאור בשם יוסף גולדנר.
לנואל וגולדנר קיבלו 180 אלף שקל כל אחד. לעורכי הדין חתך כבוב כמחצית מהסכום שנקבע להם בהסכם הפשרה, ולפיכך מנור ושמש יסתפקו ב־6,25 מיליון שקל, וגרשט ונאור ב־812,500 שקל.