על כוונת הממשלה: היטל על עסקים שמלכלכים

האם להתיר לרשויות המקומיות לגבות תשלום מיוחד ממפעלים ובתי עסק על פינוי פסולת בהיקפים גדולים? שאלה זו צפויה להיות מוכרעת בקרוב על ידי משרד המשפטים, המשרד להגנת הסביבה ומשרד הפנים.
התאחדות התעשיינים טוענת כי בתי העסק והמפעלים כבר משלמים ארנונה מוגדלת, וזו אמורה לכסות את הוצאות פינוי פסולת. מהעבר השני של המתרס ניצבת עמותת אדם, טבע ודין, המייצגת את הארגונים הירוקים, ולפיה יש להטיל היטל מיוחד על פסולת עודפת שמייצרים בתי עסק, וזאת כדי לעודד אותם להפחית בהיקפי ייצור הפסולת. לטענת אדם טבע ודין, הפתרון של התאחדות התעשיינים אינו באמת פתרון, שכן הארנונה מחושבת לפי שטח המפעל, ולא לפי כמות הפסולת שבית העסק מייצר.
"המחוקק הישראלי מקדם בשנים האחרונות את תפיסת 'אחריות היצרן המורחבת', בין היתר על בסיס התחייבויות המדינה ל־OECD, הכוללות ניהול מקיים של משק הפסולת", כתב למשרד המשפטים עו"ד אסף רוזנבלום, מנהל המחלקה המשפטית של אדם, טבע ודין. "עיקרון זה, הנגזר מעקרון המזהם משלם, זכה לעיגון משמעותי בדין הישראלי. עמדתנו היא כי המדיניות בנושא הפסולת העודפת אינה יכולה להיות מנותקת מתהליכים אלה וממדיניות הממשלה בתחום הפחתת פסולת ועידוד המיחזור".
לטענת התעשיינים, מדובר בהכבדה נוספת ולא צודקת של נטל המס על המפעלים ובתי העסק, ומלבד זאת, אין להם תמריץ לייצר פסולת עודפת, שכן פסולת בתהליך הייצור היא בעצם פחת של חומרי גלם, מצב לא רצוי מבחינת בעלי העסקים.
ערימות זבל. קשה לעקוב אחר כמות הפסולת שבית העסק מייצר . צילום: דוד רובינגר "תמורת תשלומי הארנונה הגבוהים, המהווים נטל כבד על התעשייה, מן הראוי שהמפעלים יקבלו את אחד הדברים הבסיסיים המצופים מהרשות המקומית – פינוי אשפה, בדיוק כפי שבמגזר הפרטי מפנה הרשות המקומית את האשפה, ללא גביית אגרת אשפה", מסרה התאחדות התעשיינים ל"כלכליסט". "יש לשים לב כי התעשייה מממנת כיום, מעבר לארנונה ובמקום השלטון המקומי, פינוי אשפה פוטנציאלית כבר בשלב הייצור, וזאת בהתאם לחוק האריזות. הטלת עלויות נוספות משמען כי בחלק מהמקרים התעשייה תממן את פינוי האשפה מעבר לכמות שהיא מייצרת בפועל במפעל".
אחד הנעלמים הגדולים בדיון הוא כמות הפסולת שמייצרים בישראל מפעלים ובתי עסק. סקר שבוצע ב־1995 על ידי חברת ביוטק מצא כי על כל 1.1 ק"ג של פסולת ביתית, מיוצר 0.8 ק"ג פסולת עסקית. סביר להניח כי יחסים אלה לא השתנו, ומצביעים על כך שכ־40% מכלל הפסולת בישראל מגיעים מבתי עסק.
סקר נוסף שנערך ב־2013 מטעם המשרד להגנת הסביבה בחן את הרכב הפסולת העסקית, ומצא כי פסולת אורגנית, הנחשבת קלה למיחזור, מהווה 28% מהפסולת העסקית, 21% הם נייר, 18% הם פלסטיק ו־16% הם קרטון.
ב־2014 ניסתה אדם, טבע ודין לכמת רק את רכיב הפסולת האורגנית, ולצורך כך בדקה 52 אתרי פסולת עסקית. התוצאה היתה שענף המלונאות הוא היצרן הגדול ביותר של פסולת עסקית אורגנית: בית מלון ממוצע מייצר 110 טונות פסולת אורגנית כל שנה, לעומת 49 טונות במטבח המוסדי, 15 טונות בענף המסעדות ו־70 טונות במרכולים.
עד כה כל רשות מקומית החליטה לעצמה אם היא מכסה את עלות פינוי הפסולת העסקית באמצעות הארנונה או שהיא גובה היטל נוסף. לפני שלוש שנים הגיע הנושא לבג"ץ, לאחר שמשרד הפנים לא אישר לעיריית חולון לגבות היטל על כמות פסולת חריגה מהמגזר העסקי. שופטי בג"ץ קיבלו את עמדת העירייה, שלפיה הארנונה מכסה פינוי אשפה עד היקף מסוים, ויש להגדיר רף לאשפה בכמות חריגה. כמו כן הסכימו השופטים עם העיקרון הסביבתי שלפיו "המזהם משלם", כלומר מי שייצר את הפסולת נושא באחריות הכספית לסילוקה.
"עיריית חולון ביקשה לשזור במארג חוקי העזר שלה את העיקרון של 'המזהם משלם', לפחות בכל הנוגע לתחום איסוף האשפה ממפעלים. עמדתו של משרד הפנים, שהיתה מונעת אף היא משיקולים ציבוריים, שיוותה נגדה אך את השיקול של פיקוח על שיעורי הארנונה. החלטה זו היתה פגומה מאחר שלא התחשבה בשיקול רלוונטי נוסף – השיקול הסביבתי. ניסוחו של חוק העזר בנושא, כמו גם הדיון בפרטי אישורו חוזר עתה, עם הנחיה זו, אל מקבלי ההחלטות עצמם", נכתב בפסק הדין. אותה פסיקת בג"ץ היתה המהלך שהתניע את המסע לקביעה עקרונית בנושא הפסולת העסקית - הכרעה שכעת נמצאת לפתחו של משרד המשפטים.
מהמשרד להגנת הסביבה נמסר בתגובה: "עמדת המשרד להגנת הסביבה היא שיש לגבות מבעל עסק על פי כמות הפסולת שהוא מייצר, כעמדת אדם, טבע ודין. עם זאת, יש לבצע חלוקה לפי שני קריטריונים: פסולת שבאופן שגרתי מיוצרת ממזון ומפעילות סבירה; ופסולת שנוצרת כתוצאה מתהליכי הייצור - שם יש לגבות על-פי העלות לרשות, בהתחשב בכמות ובסוג החומר. עמדת המשרד היא שגבייה על-פי שטח בית העסק אינה נכונה, מפני שנתון זה אינו קשור לכמות הפסולת המיוצרת בבית העסק".
ממשרד הפנים לא נמסרה תגובה.