חקר ביצועים: השבוע של נתניהו, ברוש ויצחקי

לנצח נאכל חרא
"שואלים אותי אם לעד נחיה על חרבנו", אמר השבוע ראש הממשלה בנימין נתניהו ומיהר להשיב בנחרצות: "כן". הרמטכ"ל לשעבר בני גנץ, לעומת זאת, אמר: "לנצח נחיה עם חרבנו. לא על, עם. נעשה הכל כדי שלא תמיד ניאלץ לחיות על חרבנו". בין ה"על" של הבנימין האחד ל"עם" של הבנימין האחר נמצא כל ההבדל בין תקווה לייאוש, בין מדיניות לגזירת גורל. אין לי מושג אם גנץ ייכנס לפוליטיקה; אבל ברור לי - והשבוע הבנתי את זה באופן חד לגמרי - שצריך שנתניהו ייצא מהפוליטיקה. מילא אני, מעולם לא הצבעתי לו; אבל גם מי שהצביע לו צריך לרצות בהדחתו. מי שיודע להציע רק פאטאליזם לא ראוי להנהיג. אם אתם רוצים להיות העם היחיד בין הירדן לים זכותכם, אבל לפחות תביאו מישהו שיש לו מדיניות ברורה בנושא ושממש עושה דברים כדי לקדם אותה. נתניהו לא מציע שום חזון, רק לנהל את החיים על החרב. ואפילו בתור מנהל הוא גרוע.
שאול אמסטרדמסקי
שיטת החרב והחרב
הצהרתו של בנימין נתניהו השבוע ש"לנצח נחיה על חרבנו" היא קריאה לגיטימית של המצב, גם אם נטולת מעוף, שלא לומר מדכאת. אם כך ראש הממשלה רואה את הדברים, היה אפשר לצפות שלפחות יחתור לאחדות שורות בעם מול המאבק הנצחי הצפוי לנו. אלא שפיוס לאומי, כידוע, הוא לא בדיוק הקו המנחה את נתניהו, ואף פעם לא היה. אז אם לא לחבק, אולי לפחות לפנק? נראה שגם זה לא יקרה בקרוב. הרי "החיים עדיין קודמים לאיכות החיים". העיקר להעביר את מתווה הגז, ותתכוננו לעלייה במחירי הסלולר. כי "לנצח נאכל חרב" הוא לא רק חזון מדיני־היסטורי, הוא בעצם גם מדיניות כלכלית. ואם אין תקווה, אין סולידריות ואין ערבות הדדית, שלא לדבר על דוגמה אישית, מה בעצם אמור להחזיק את כולנו יחד? אה, כן: פחד.
אורי פסובסקי

ברוש לא מבין
שרגא ברוש, נשיא התאחדות התעשיינים, משקיע לא מעט מאמצים בתקופה האחרונה לפגיעה במאבק להורדת יוקר המחיה. ההתנגדות שלו לשינויים בשוק המזון, למלחמה בהון השחור, לרפורמה בפנסיה ועוד והמעורבות שלו מאחורי הקלעים הופכות אותו בפועל ללוביסט מספר אחת נגד הקלה על הציבור. השבוע ניסה ברוש לנסח כתב הגנה, וטען: "אני לוביסט של 400 אלף עובדי התעשייה ועוד 800 אלף עובדים סביבה, לוביסט להחזרת הצמיחה כמלחמה ביוקר המחיה". ברוש, צריך לזכור, אינו נציג עובדים. הוא נציג הבעלים. הדבקות שלו בפרדיגמה שעבר זמנה, שלפיה טובת בעלי המפעלים היא טובת העובדים, מביכה. העולם השתנה, וכיום כל אסטרטג יודע שדאגה לקליינטים על חשבון הציבור בסוף תפגע בקליינטים. ברוש לא הפנים זאת, והמהלכים שלו צריכים להדאיג את הקליינטים שלו, התעשיינים. אחר כך שלא יקטרו שהציבור שונא אותם.
גלית חמי
שרגא ברוש. לא הפנים . צילום: גיא אסיאג נסגור מאחורי הדלת
לפני ימים אחדים נקלעתי, בזכות עבודתה של בת הזוג שלי כעורכת ספרי ילדים, לערב לזכרו של המשורר רפאל ספורטה. 80 אנשים לערך שבאו למוזיאון גוטמן כדי להקשיב למאיירים שהעלו זיכרונות ולמשוררים עמיתים שישבו איתו לקפה. בני משפחה שרו, נגן צ'מבלו ליווה, מפגש מינורי בניחוח תרבותי מעט מיושן, לכבודו של משורר מעט נשכח. באמת שום דבר גרנדיוזי. רק רגע נדיר שבו למילים יש שוב משמעות ולאסתטיקה תפקיד, ואילו החיים עצמם נותרים מחוץ לדלת.
אמיר זיו
גאוות שווא
"עיקר עיסוקנו הוא בהגדלת ההיצע, ו־97 אלף דירות נמצאות בבנייה, שיא כל הזמנים", התגאה אביגדור יצחקי, ראש מטה הדיור במשרד האוצר בדיון השבוע בכנסת. אלא שלמספר הזה אין משמעות אמיתית. הוא כולל את הדירות שבנייתן רק החלה, ואת אלה שתכף יהיו מוכנות, אבל גם את כל הפרויקטים שתקועים בגלל עיכובים ביורוקרטיים, בעיות אצל הקבלן ושאר גרירות. לפי נתוני הלמ"ס, מספר התחלות הבנייה במחצית הראשונה של העשור היה 45 אלף בשנה בממוצע, ואילו מספר הדירות שבנייתן הושלמה היה 38 אלף בשנה בממוצע; בכל השנים מספר הדירות שהושלמו היה נמוך ממספר הדירות שבנייתן החלה. "97 אלף דירות בבנייה" הוא לא בהכרח מספר להתגאות בו; במידה רבה הוא תעודת עניות להתמשכות ההליכים בבניית דירה בישראל.
אתי אפללו
אביגדור יצחקי. לא מספר להתגאות בו . צילום: עמית שעל
פגועי נפש שוב ישלמו את המחיר
20 אלף נשים וגברים חיים בהוסטלים ובבתי דיור מוגן לבריאות הנפש, המופעלים בידי יזמים פרטיים — ובמימון המדינה. 5,000 אנשים עובדים במקומות האלה, תמורת שכר מינימום, שבאפריל עלה ב־350 שקל. לשם כך נדרשה תוספת של עוד כמיליון שקל בחודש, שתאפשר למפעילי ההוסטלים לשלם לעובדים את תוספת השכר. אבל משרד הבריאות לא העביר אותה, ולא העביר, ובשבוע שעבר הכריז באופן רשמי שהוא לא מבטיח להעביר פיצוי; אולי במכרז הבא הוא יעלה את התעריף ליזמים. מה עושה יזם, פרטי שכמותו, כשמגדילים לו את ההוצאה אבל לא את ההכנסה? יצמצם בהוצאה אחרת — כלומר בתנאים שבהם חיים החוסים. אולי במזון, אולי בניקיון. מאיפשהו זה יירד, ואנחנו יודעים מי ישלם את המחיר על ההחלטה התמוהה של משרד הבריאות.
מיקי פלד
מי אנחנו בכלל
מיקרוסופט היא כבר מזמן לא החברה המיושנת שמזוהה עם מסמכי אופיס משמימים ומסכי תקלה כחולים. רק השבוע היא פתחה חנות דגל נוצצת בניו יורק, שבחמש קומותיה יימכרו בין השאר הלפטופ החדש סרפס בוק, הטאבלט החזק סרפס פרו 4 והצמיד החכם באנד. רוצים לקנות את המוצרים האלה בישראל? בהצלחה עם זה; כרגע מיקרוסופט לא מתכוונת לייבא אותם. אפילו ל־Xbox, קונסולת המשחקים הפופולרית של החברה, לקח שנים להגיע לארץ. הענקית מרדמונד מאוד אוהבת את עובדי ההייטק הישראלים, ואפילו מרכזת בארץ את פעילות הסייבר שלה. הצרכנים הישראלים, לעומת זאת, פשוט לא מזיזים לה את הלפטופ.
דור צח
חנות מיקרוסופט בניו יורק. חוזרת לנצוץ? . צילום: מיקרוסופט
לפקידים קצב משלהם
באולם המליאה החמים של הנציבות האירופית בבריסל התכנסו השבוע מנהיגי האיחוד וראשי מדינות הבלקן, כדי לגבש נהלים לטיפול במשבר הפליטים. נשיא הנציבות ז'אן קלוד יונקר הציג את תוכנית 17 הנקודות לקליטתם של 100 אלף פליטים, הכוללת, בין השאר, מקלטי ענק לאורך נתיב ההתקדמות שלהם, סבסוד של שכר דירה ומימון מבנק ההשקעות האירופי. אחר כך הבכירים המשיכו לעסוק בפרטים, בצורך שלהם לעשות סדר: לנהל רישום במעברי הגבול, לקטלג טביעות אצבעות, להחזיר לארצות המוצא את מי שאינם זכאים למקלט. חלק התנגדו, חלק הצביעו על קשיים אפשריים. דיונים. הביורוקרטיה המוגנת, כהרגלה, מתקדמת בקצב משלה, שכל קשר בינו לבין המציאות — שבה ממש באותו זמן אנשים עטופים בשקיות ניילון, נגד הגשם, התגודדו סביב ארגזי התפוזים שחילקה סוכנות הפליטים של האו"ם על גבול קרואטיה־סלובניה — נראה לגמרי מקרי. והחורף רק התחיל.
תמר טוניק