באיזו מידה יש לעודד תובע ייצוגי לסגת

השופט יצחק ענבר מבית המשפט המחוזי בתל אביב אינו מוותר על זכות המילה האחרונה. בפסק דין שפורסם אתמול הוא ממשיך את הוויכוח עם שופטת המחוזי חיפה יעל וילנר בשאלת המדיניות הנכונה לגבי הסדרים של "הסתלקות מתוגמלת" מתביעה ייצוגית. ענבר מתנגד להם, וילנר מצדדת.
בפסק הדין הנוכחי ענבר מאשר הסדר כזה, אך מציין שהוא חריג ומקדיש את עיקר פסק הדין שלו לפולמוס עם וילנר ועם השופטת גילה שטייניץ מבית המשפט המחוזי בירושלים שתומכת בגישתה.
"בכל הכבוד הראוי", כותב ענבר, "דומני כי עמדותיהן של חברותיי אינן מייחסות כל משקל לכך שחלק ניכר מבקשות ההסתלקות המתוגמלת כוללות הסתלקויות מתביעות כספיות מפליגות לתשלום פיצויים של מיליוני שקלים שמלכתחילה אפשר היה לדעת, לו רק פעלו התובעים המייצגים ובאי כוחם בשקידה סבירה ובתום לב, שאין כל אפשרות לזכות בהן". במילים אחרות קובע השופט ענבר שהקולגות שלו מעשירות תובעי סרק. "להשקפתי, תביעות אלו לתשלום פיצויים הן תביעות סרק מובהקות שנזקן רב, ועל בתי המשפט לצנן את התמריצים להגשתן באמצעות הימנעות מוחלטת מאישור שכר טרחה וגמול", מסכם ענבר.
פתח סוגריים כדי לפרט את נימוקי הנגד
ההסדר שאישר ענבר נגע לבקשה שהגיש אמיר זיו, תושב רמלה, באמצעות עו"ד אליעזר שוורץ נגד חברת בבילון שיוצגה על ידי עו"ד דרור הרפז. התובע טען שבבילון האריכה באופן אוטומטי ובניגוד לחוק הגנת הצרכן את המינוי שלו לתוכנת התרגום בבילון 10 מסוג Classic, אף שזו נרכשה לחודש בלבד. בהסדר הסכימה בבילון לשורת תנאים שהניחה את דעתו של זיו, שעתר להסתלקות, והוסכם שבבילון תשלם לו 4,000 שקל ולעורך דינו 21 אלף שקל.
אלא שלאחר שפסק שהוא מקבל את ההסדר, פתח השופט ענבר סוגריים גדולים, שמשתרעים על מרבית פסק הדין, והוא מקדיש אותם להמשך המחלוקת עם השופטת וילנר. ענבר חוזר על עמדתו העקרונית נגד הסדרי הסתלקות מתוגמלת: "לא זו בלבד שאינם מייצרים הרתעה של ממש, אלא שאישורם על ידי בית המשפט מתמרץ את הגשתן של תביעות סרק מזה, ושל הסתלקויות מתביעות מבוססות לכאורה מזה".
השופטת גילה שטייניץ . צילום: יאיר שגיא. השופטת וילנר עודדה הסתלקות מתוגמלת בגלל התועלת בתיקון ההפרה דווקא "נוכח קשיים אפשריים בהוכחת התביעה ובמיוחד בנוגע לנזק". לשיטת השופטת וילנר, דווקא בגלל הקושי הזה צריך לברך על התיקון במסגרת ההסדר. השופט ענבר סבור שמדיניות זו תעודד תביעות עם "קשיים אפשריים", שעלולות להיות כסות לתביעות סרק.
ומצד שני, לפי הגישה של השופט ענבר, אין לאשר הסדר כשמדובר בבקשת אישור מבוססת, שבה לדברי וילנר, "סוגיית הנזק שנגרם לחברי הקבוצה שנויה במחלוקת אמיתית וכנה". זו, לדעת ענבר, "אמורה להיות מתורגמת לפשרה המיטיבה עם חברי הקבוצה, ולא להסתלקות".
ארטילריה כבדה שסופה אישור ההסדר
להמחשת הדברים מתפלמס השופט ענבר בסדרת החלטות בתיקים אחרים של תביעות ייצוגיות: דנשר (אי־סימון של אזהרת חנק לילדים על מוצרי מזון כבוטנים, פופקורן, גרעיני חמנייה, פסק דין של השופטת שטייניץ), אינגליש קייק (אי־ציון רכיביהן של עוגיות על אריזתן, פסק דין של השופטת תמר בזק רפפורט) ויעד (אי־סימון מחירים על קופסאות הסיגריות שנמכרו בחנויות נוחות של דלק, פסק דין של השופטת וילנר).
בסופו של יום מטווח השופט ענבר את כל הארטילריה הזו בהחלטה שבה הוא עצמו מאשר הסדר הסתלקות מתוגמלת. בהחלטתו הוא מודה שיש חריגים שבהם ניתן להצדיק את הסטייה מעמדתו. "אין אני בא לשלול את היתכנות אישורו של הסדר הסתלקות מתוגמלת במקרה מתאים. אפשר להעלות על הדעת מקרים שלגביהם יסבור בית המשפט, לאחר שיבחן את נסיבותיהם הקונקרטיות, כי יתרונותיו של הסדר הסתלקות מתוגמלת המסדיר את התנהלותו העתידית של הנתבע עולים על חסרונותיו", כתב ענבר.
אך הוא הוסיף כי לדעתו, "זהו החריג לכלל ובינו לבין הסדרי ההסתלקות שלפנינו, המבטאים תופעה רחבה ומתפשטת ההולכת ומשתרשת בתחום תובענות ייצוגיות שעניינן סימון מוצרי מזון - אין ולא כלום".
ומדוע נדרש השופט ענבר לכל הדיון הזה דווקא בהחלטה שבה הוא מאשר הסדר כזה? כנראה כדי להזכיר ולשכנע שבמאבק על הכלל הגדול הצדק עמו. וזאת במצב שבו שופטים מחוזיים שונים חלוקים ביניהם בשאלה של מדיניות שטרם הוכרעה בבית המשפט העליון. אלא שכרגיל, כשיש כלל ויש חריגים, ממילא כל שופט יוכל לפסוק כרצונו, לאחר שיחליט שהמקרה בפניו עונה לדרישות החריג. ממש כפי שעשה ענבר עצמו בתיק הנוכחי של זיו נגד בבילון.